גליא מסכת חלק א קיא

שם בלשוני עבור הטירדא ולמעיין המה מבוארין הטיב דלמסקנא דיוקא דמשנה זאת כדיוקא דמשנה דכתובות דדוקא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה מותרת היא לינשא אבל איפכא לא: (ה) באות הזה ימחול כבודו על כבוד תורתו הרמה כי כולם דברי שגיאה המה ושלא בעיון כתבם ולא ידעתי איך עלה זאת על הדעת דרש"י בא לחלוק על הרמב"ם ולאסור הנהו עניני האמורין שם במשנה סו"פ כיצד בנטען על שפחה ודייק זאת ממאי דמפרש רש"י במשנה וכולם החכם ומביא גט והמפיד ולא כתב גם נטען על שפחה והרמב"ם בפ' י' הלכה י"ו מפרש גם על נטען עכ"ל כפי הנראה לא עיין (שם ד' ך"ה ע"ב) דבעי תלמוד כנס מהו שיוציא ומפרש רש"י אחכם ומביא גט קאי וידוע דרמב"ן רצה לחלק דלא קאי רק אחכם לחודא ע"פ סברות התוס' ד"ה אמר להו כו' הביאו המגיד פ' י' וח"מ וב"ש ריש סימן י"ב ומ"מ ביטל רמב"ן דעתו בזה ע"ש עכ"פ זאת הסכמות כולם כמבואר בתלמוד דענין נטען על שפחה דומה בודאי לחכם שאסר ועל שניהם נאמר בתלמוד דברננה לא מפקינן ובשניהם הוה הדין פשוט דכנם אינו מוציא ומביא גט ומעיד באשה פליג הרמב"ן והרשב"א לומר דהנהו חמירי דאפילו כנם מוציא וכן פסק הב"ח ואנן חזינן דכולהו עניני האמורין במשנה סו"פ דאם היו להם נשים או שנישאו לאחרים בנתיים מהני אף במביא גט ומעיד על מיתות הבעל אף דלא מועיל בהו כניסה מ"מ מהני בהו לדברי הכל הני ענינא דהיה להו נשים או שנשאו לאחרים להתיר מכש"כ שיועיל הנהו ענינא בנטען על שפחה דקילא טובא ממביא גט ומעיד באשה ומה שפרט רש"י כאן בד"ה וכולן אחכם ומביא גט ומעיד בא למעוטי הא שלפניו היינו הנטען על אשת איש דמפרש בסוגיא כ"ד ע"ב דלא מהני בה אפי' אפסקה אחר ע"ש וכן פסק הרמב"ם פ' ב' מסוטה וכל הפוסקים ולזה כיון רש"י למעוטי דלא נימא דמתניתין פליג אברייתא המובא שם (כ"ד ע"ב) דאוסר שם בהפסקת אחר ומשנה פליגא בזה ומתיר אפי' בא"א ולפיכך פרט רש"י למעוטי את שלפניו אבל לא בא למעוטי את שלפני פניו היינו נטען על השפחה. דהא נטען על שפחה בני חדא בקתא נינהו עם חכם שאסר ושניהם ברננה נעלה בתלמודא דליכא בהו כלל דררא דאיסורא וקילא מכולהו אינך דהמביא גט והמעיד באשה וכמו שהארכנו מדברי רמב"ן ורשב"א ע"פ דברי תוס' ד"ה אמר להו ע"ש ואחרי אשר תלמודא מדמינהו להדדי לא יתכן להפריד ביניהם וברור שמעולם לא עלה על דעת רש"י לחלוק ארמב"ם בזה ואילו היה כדברי מעכת"ר איך לא שמו זכר כל האחרונים על דעת רש"י אילו היה חולק בזה: אולם ע"פ הערות שהעיר כבודו לפני שיטות רש"י ושיטות רשב"א בטעמא דנטען על השפחה ומעכת"ר העיר לפני רק דברי הב"י שהביא דברי רשב"א בקיצור בסי' י"א ואני ראיתי בחידושי רמב"ן ליבמות דמאריך בזה עכ"פ אמרתי אף שקילס רשב"א לפירוש הזה יותר מפירש"י נראה ראיה נכונה בעיני לשיטות רש"י דנחזי אנן לשיטות רש"י עיקר חששא דרננה הוא על האיש שיתחזק עסק זימה שעשה עמה קודם שנתגיירה ולפירוש רמב"ן אשר החזיק הרשב"א עיקר עסק רננה תקוע על האשה שירננו שנתגיירה שלא לשמה ע"ש וכמו שהאריך דברים מעכ"ת בזה ואנן חזינן בכולהו הנהי מתני' קבע התנא איסורא דנשואין על האיש ונקט לא ישאנה והארכנו דברים בטעמ' דמילתא משום דעיקר חששא דחשדא תקוע בהאיש הבא לקחת בהנהי כולהו עניני הנאמרים ונשנים במשניות הללו ונמצא לפירש"י ניחא דאף נטען על השפחה עיקר חששא דרננה קבוע על האיש כנ"ל שהחזיקו עליו שבעל ארמית שידוע ענינא דמישך ערלתו וקנאין פוגעין בו. אבל לרמב"ן ורשב"א החששא תקוע בה שיהיה חשש בעסק גיורת שלה היה מהראוי לתנא לתקוע ולמנקט איסור נשואין על האשה והוה ליה למינקט הנטען על האשה הרי זה לא תנשא לו כמו בשארי עניני שזכרתי בקו"נ ראשין שהאיסור תקוע בה קובע התנא איסור נישואין ג"כ בה כמו מינקת בכתובות (ד' ס') דנקט לא תנשא ולא תתארס ובמשאל"ס נקיט איסור בדידה וכן בג' גיטין פסולין ובשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת נקט הכל בדידה משום דחשש חשדא קבוע בה ומדנקיט כאן במשנה האיסור על האיש מוכח כפירש"י דגם נטען על שפח' בחדא מחתא עם הנהו כולהו עניני המבוארין שם במשניות הללו דהכל תקוע בהאיש החשדא והרננה אשר נמצא בהם: יב הנה בעוה"ר נעדרה אשתי ביום שבת י"ג בחודש אב תקצ"א. ראיתי ונתתי אל לבי לחקור ולדרוש להיות מורה ובא הלכה למעשה בשעת מעשה בהאי דינא המבואר פ' מגלחין (כ"ג ע"א) בברייתא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים ופסקוה כל הפוסקים להלכה פסוקה בטוש"ע סי' שצ"ב. ובזמן הזה רבים אפי' ת"ח שבדור ואפי' המהדרין ונוהרין במילי דרבנן כמו שאמרו ויותר מהמה בני הזהר אעפ"כ לא נזהרין בזה וכמבואר ברמ"א שם סעיף ב' שנשתרבב המנהג שרבים מקילין ונושאין תוך ג' רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו עכ"ל: ומהראוי לחקור על איזה יסוד ושורש יתד במקו' נאמן סמכו לרפף איסור פשוט בברייתא בלי שום חולק ובאמת ראיתי בתשו' מיימוני סוף חלק ד' האריך ר' יצחק להתווכח על ר' חיים ור' שמשון שרצו להתיר וכ' עליהם כי פרצות גדר גדול יש בדבר עוד מסיים שם ח"ל תן לבך לדברים פן יצא ממנה פירצות גדר ואיש הישר בעיניו יעשה כי יתלו הדבר בגדולים וישרצו בו שועלים עכ"ל ובב"י שצ"ב הביא שם בקיצור סברות טעם ההיתר אשר מבואר בתשו' מיימוני והוא דלפי המבואר בברייתא דאם אין לו בנים מותר והעלה הר' ר' חיים לומר דברייתא סברי כסתמא דמתניתין ביבמות דף ס' ע"ב כשיש לו בנים רשאי לבטל אבל לפי מה דאי' שם בגמ' דר' יהושע פליג על מתניתין וסובר דאפי' יש לו בנים בילדותו מחוייב לקיים קרא דלערב אל תנח ידך וצריך להעמיד בנים בזקנותו ומסקינן שם דהלכה כר' יהושע ולכן כמו שמתירין משום אין לו בנים כמו כן יש להתיר אליבא דר' יהושע אפי' ביש לו בנים כדי לקיים זרע אפי' בזקנותו כל זה העלה הר' חיים להתיר לעצמו לישא אשה בשעה שהיה צריך לו ור' שמשון הסכים להיתר זה אבל הר' ר' יצחק דחה שם ראיה וסברא זו מהא דאמרינן בסוגיא דיבמות דר' נחמן אמר שמואל דאף מי שיש לו בנים רשאי לבטל מבנים היינו ליקח אשה שאינה בת בנים אבל מאשה אינו רשאי לבטל דאסור לישב בלא אשה משום לא טוב כו' וא"כ כי היכי דהאי איסורא אלימא אצל חז"ל לדחות מילתא דרב נחמן דהא מושיבין אותו בלא אשה כמו כן ראוי לדחות מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ומה לי סברא דלא טוב או סברא דלערב אל תנח כו' ע"ש באריכות. וכפי הנראה דברי ר' יצחק נכונים בזה ויפה אמרו ז"ל בפ' הערל ת"ח שאמר הלכה קודם מעשה שומעין בשעת מעשה אין שומעין לו וע"ש בתוס' דהטעם משום דהוה נוגע ע"ש וכמו שאמרו אין אדם רואה חוב לעצמו: ובכדי לעמוד על שורש ומקורן של דברים הללו נקדים להציע מה דאמרתי להכריע כרמב"ן במה דפליגי עם נימוק"י. והובא פלוגתא זו בפוסקים סי' א' סעי' ח' והב"ש שם ס"ק ס"ו ביאר שם וז"ל יש ג' דינים בענין מכירות ס"ת (א) בשביל פ"ו לית מאן דפליג דמוכרין (ב) בשביל לערב אל תנח ידך היא מילתא דר' יהושע מבואר הפלוגתא בשו"ע סעיף ח' באריכות ועיין ברא"ש סימן ט' דמאריך שם דתליא בפלוגתא דגירסא אי גרסינן מתני' דלא כר"י או לא דהרי"ף לא גרים ע"ש ובמאור ומלחמות מזה באריכות. דין (ג) בשביל שלא לישב בלא אשה והוא מילתא דרב נחמן שם מביא שם דעת נימוק"י דאין מוכרין והרמב"ן חולק וס"ל דאף בשביל זה מוכרין ע"ש. ושפיר משכחת לה מילתא דר"נ בלא מילתא דר' יהושע כמו שכ' רמב"ן דהיינו אם הוא עקר א"כ לא שייך בו מילתא דר' יהושע מ"מ צריך לישא אשה משום ענין דר"נ דאסור לישב בלא אשה משום הירהורי עבירה. והב"ש ס"ק ט"ו תירץ דמשכחת לה בזמן שאינו מוצא אשה בת בנים כלל ולכן צריכא לן מילתא דר"נ דמ"מ צריך לישא אפי' שאינה בת בנים משום הירהורי עבירה ופליגי בזה נימוק"י ורמב"ן אי מוכרין ס"ת בכה"ג וראיתי שהב"ש מביא דברי נימוק"י מד"ה וסברא דרבותא ז"ל דההיא מדרבנן כו' וחקר הב"ש לדייק ולהוכיח מדבריו דסובר דאין מוכרין בשביל שלא לישב בלא אשה ואף הח"מ שם מביא דברי נימוק"י הנ"ל כאשר הובא דברי נימוק"י הנ"ל בב"י ודייק הח"מ ג"כ דנימוק"י סובר דאין מוכרין ומסיים הח"מ דאפשר לפרש דברי נימוק"י באופן שאין בו דיוק דאין מוכרין והב"ש כ' דאף דהח"מ כ' לפרש בע"א ליתא ע"ש. ותמהתי על הח"מ וב"ש מה היה להם להביא דברי נימוק"י הנ"ל ולדרוש בו דיוקין. הלא דבר זה מפורש שם בנימוק"י בתחילת הפיסקא דמציין אחרי המשנה וז"ל בלא אשה משום הירהורי עבירה כו' ומיהו אינו מוכר מ"ת מפני זה עכ"ל. א"כ מפורש דעת נימוק"י שחולק על הרמב"ן בזה וביותר דעת הרמב"ן במלחמות הביאו ב"ש ס"ק י"ג דמסתפיק לומר דאפשר מילתא דר"נ דאסיר לישב בלא אשה הוה דאורייתא כמו פ"ו עצמו ע"ש: אולם לדעתי מצאתי ראיה מפורשת בתלמוד דמילתא דר"נ אלימא כמו בנים והיא בפ' משילין (לז ע"א) דאיתא שם לא צריכא דאית ליה אשה ובנים ע"ש דמתניתין נקט ולא מקדשין גבי רשות ומקשינן והא מצוה קעביד וע"ש ברש"י דמפרש עיקר הקושיא על לישנא דמשנה במאי דקרי ליה רשות והתוס' מביא שם בשם ר"ת דמקשה דהואיל ומצוה היא ראוי להתיר לגמרי ע"ש. ומסיק תלמודא לתרץ דמשנה איירי דאית ליה אשה ופירש"י ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרינן לערב אל תנח ידך עכ"ל ועיין ברש"י במשנה ד"ה כל שחייב כו' ובד"ה ואלו הן משום רשות דמפרש שם דהאי מילתא דהוה מצוה גמורה קרי לה המשנה מצוה והאי מילתא דלא הוה מצוה גמורה רק שיש בה קצת מצוה קרי לה רשות והאי מילתא דלית בה שום ענין מצוה קרי לה שבות ע"ש עכ"פ חזינן דסתמא דתלמודא נקט וקאמר דאית ליה אשה ובנים משמע ומפורש דאי לא הוה ליה אשה אעפ"י שהיה לו בנים עדיין הוה מצוה גמורה חזינן דתלמודא סברי מילתא דר' נחמן שלא לישב בלא אשה חשיב מצוה גמורה ולר"ת מותר לו לישא אפילו ביו"ט וחשיבא מילתא דר"נ כמו אין לו בנים: גם בפ' ע"פ איתא שם שבעה כמנודין לשמים מי שאין לו אשה ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ע"ש משמע ומפורש דהאי מילתא דאין לו אשה אלימא כמו אין לו בנים ואקדמו שם אשה לבנים משמע דעדיפא טובא דזהו להנצל מחטא וכדאי' בפ' הבע"י דאמר ר' חייא דיינו שמצילות אותנו מן החטא ובפרט הירהורי עבירה דקשין מן עבירה ואין אדם ניצול מהן בכל יום ומשמע כשיטות הרמב"ן דלא חשיב שם כמנודה מי שיש לו אשה ובנים ולא קיים מילתא דר' יהושע דלערב אל תנח ממילא מפורש דמילתא דר"ג אלימא ממילתא דלערב אל תנח. ואף עיקר לישנא דענין מכירת ס"ת דאיתא במגילה ך"ז ע"א דאמר ר' יוחנן משום ר"מ דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומדנקט לישא אשה ולא קאמר אין מוכרין ס"ת אלא בשביל פרי' וריבי' משמע דאף לישא אשה קאמר למכור ס"ת וכשיטות רמב"ן וכן דייק תלמודא על מה דנקט במשנה לא יבטל אדם מפ"ו ולא נקט לא יבטל מאשה ע"ש ברש"י ותו': ומה דמסיק שם במגילה אשה משום לשבת יצרה נראה דיש רבותא בזה דבלא אשה דטעמא דלא ניצול מהירהורי עבירה בודאי מוכרין ס"ת דהוה שפיר תורה בתורה וכדאמרינן מיטב לחלל שבת אחת הכ"נ דעי"ז ניצל מעבירה ויקיים התורה וכדאמרינן בפ' קמא דקדושין הלומד תורה בטהרה היינו כשנושא אשה מקודם ע"ש ולכן מסיק תלמודא דאף משום שבת יצרה יש סברא למכור ס"ת אף דלא הוה רק מצוה אחת עיין בח"מ בזה: עכ"פ מוכח ומוכרח מכל הני סוגיות דהלכה לדינא כרמב"ן בזה דמוכרין ס"ת משום מילתא