גליא מסכת חלק א קי

ומזה נראה ברור דלשיטות הרא"ש דיש סכנה בזה אין שום סמיכות היתר ממה שכ' מע"ל שבעלה הראשון אמרו הרופאים שהיה לו חולי פנימית קודם נישואין דפשוט דאי נימא דיש קביעות גרם סכנות מיתה מהאשה לבעלה יש לדון הדבר כמו דאמר שמואל בפ' המקבל (ד' ק"ז ע"ב) דהכל מתים ברוח ומקשי הא איכא הרוגי מלכות ומתרץ הנך נמי אי לאו זיקא הוה עבדי להו סמא וחיי ע"ש חזינן דלשמואל דסובר להכל הוה הריח גורם אין מעצור לרוח להיות גורם אפי' בהרוגי מלכו' מכש"כ דאשה עצורה לנו לאסור אף שהיה אולי מקודם מ"מ אפשר שהיא גרמה מיתתו אמרינן דאילולי גרם האשה הוה עבדי ליה סמא ורפואות והיה מתרפא או עכ"פ היה מאריך ימי חולי משך רב' ועל הרוח אף שהוא גורם אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואנה אלך מרוחך כתיב אבל בגרם האשה יש להרחיק ולחוש כל מה דאפשר ועיין בפ"ק דחגיג' דאמרינן שם היכי מצית יכלי לה והשיב דהוה שגרא תנורא וקדחה כרעה ואיתרע מזלה ואייתיתה. וא"כ אחרי שהיה חולי ואיתרע מזלא קצת שפיר גורם מזלה למיתתה ואף למ"ד מעיין גורם יש לומר שמעיינה גרמה לזה. בלעדי מה שמבואר בגב"ע מווילנא שרופאים הזהירו שלא תנשא קודם ח"י שנה יען כי הזהירו דמו בראשו והאשה מנוקה מגרמא. אמנם את אשר חקרנו מקור נאמן מהתלמוד לשיטו' הרמב"ם ברור ונכון בלי פיקפוק שאין גרם סכנות מיתה תקוע על האשה רק כל הענין הוא מעשה ניחוש ופחד בעלמא ושלשה עדרי צאן קדשים קבועים דור אחרי דור דנו כך הרי"ף ותלמידו ר"י מג"ש והרמב"ם הלכה למעשה ומעשה רב. ואמרתי שדברי תשובה זו אילו ראה הרא"ש לא היה מרים רא"ש לפקפק כנגדם להחמיר. ומעתה נכונים וברורים מאוד סברות ראנ"ח אשר הובא בתשו' ח"צ סי' א' שם דבמקום יבום לא שייכי כלל עסק קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא קשה מה שטען ח"צ דהוה קביע הזיקא דהא נתבאר דליכא כאן כלל קביעות סכנה. והנה בפ' אלו דברים איתא מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה אולם אפשר לחלק דהכא שבא לישא אשה יכול לישא אחרת משא"כ התם באשתו אמרו ועפי"ז ניחא מה שכ' תה"ד הביאו הב"י סימן ט' שראה מעשה בכל יום שחכמים גדולים ואנשי מעשה לא מקפידין כלל לישא אשה כזו שיש להם שלשה עמודי עולם הרי"ף ור"י מג"ש והרמב"ם לסמוך עליו סמיכה שיש בה ממש שלא יריעה ולא ישחית' כלל וכלל את כל אלה דרשתי להרצות בתקנות בתו עד שלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב שום חשש סכנה בדבר ולא יעשה שום רושם כלל ונקתה ונזרעה זרע ותראה זרע ותאריך ימים וראה בנים לבניך שלום על ישראל אמן: (א) באות הזה חקר על דברינו שנטיתי סברות לשיטות הרמב"ם ע"פ מה שפילפלתי למה לא קבע איסור בשני אחיות אשר המה קטלנית כמו במילה. וע"ז הקשה דהא גם בשהה עשר שנים לא קבעו הענין במשפחה וגם על מה שחקרתי למה פסקו כולם במשפחות הרעים בתלתא בעינן וע"ז האריך מעכ"ת דברים סברות נכוחות כרסיות שממעיך יפרדו זה מזה לא ראי זה כראי זה במעלות וחסרונות אה' ידידי הגם שאפשר שע"פ סברא היה מקום לחקור אותן אולם לא נודע לי איך יפרנס עפי"ז שייטות מאמר רבא דקאמר השתא דאמרת אחיות מחזיקות כו' ולדבריו אינם כלל בדוגמא ודמות אחד ועוד לפי מה שחקר שיש כאן מעלה וחסרון א"כ היה שיצא הפסדן בשכרן ויהיה חזקה בשנים. ע"כ נראה ברור אחרי שהתלמוד משוה אותן מאן ספון להפרידן וקצת יש לחקור דבמילה נאמר רק אחיות ולא משפחה ובניכפין נאמרה משפחה א"כ לכאורה אינן דומין ובפרט לפי דברי הט"ז שעמד עליהם כבודו מעצמן אמנם לקמן איתא בתלמודא שם בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא משמע דאף מילה תליא במשפחה וא"כ קצת צ"ע דברי האגודה ואם כי סברתו נכונה דבמשפחה לא ימלט שיש כמה וכמה שאין להם חיסרון הזה. לא ידעתי איך הדין במילה אם מלה כבר בנים הראשונים וחיה אם לשון התלמוד והפוסקים מלה ראשון ומת כו' משמע דווקא שלא היו לה בנים מקודם שחיה אפשר שאין ראיה כ"כ דהא בברייתא דניסת לראשון ולא היו לה בנים נראה פשוט דאף שהיו לה פעם אחד בנים ואח"כ איתחזקה לאנשים וליכא לה בנים בודאי אסורה דאמרינן דהשתא איתכחשא. א"כ במילה נמי נראה דאין ראיה מראשונים וא"כ במשפחה נמי נראה כל זמן שלא הוחזקה בניכפין ואחרי החזקה אפשר אין מועיל שכמה מהם בריאים משום דעדיין לא איתחזק עליהם הריעותא ומעתה ועד עולם מי יודע מה יעלה ויצמח בהמה ואסור לכל אדם להכניס א"ע בספק סכנה ומה שחקר עלי דגם בשהה עשר שנים יש לחקור למה לא נקבע זאת באחיות יש לומר פשיט דדווקא בקטלנית קשיא לי שפיר דאנן חזינן לפשטא דתלמודא דחששא רחוקה מחששא דחזקה על אשה אחת וכמו דפירש"י ד"ה דאחיות מחזיקות דקמ"ל דכמו דאשה מחזקת בג' פעמים כך מחזקת בשלשה אחיות. ואפשר דדווקא בפסקי חששא דסכנתא הוקבעה ענין הזה לחוש אפי' לאחיות כמו דידוע דבפיקוח נפש אין הולכין אחרי רובא כמו שביארתי ראיה מפיקוח הנ"ל משום ספק הרחוק דוחין שבת ורבא יליף שפיר משפחות נכפין ממילה דשניהם עסק חשש סכנה נינהו ואף אנן אמינא דיש למילף לשיטות רא"ש אף קטלנית דהוה ג"כ עסק סכנה אליביה לאפוקי עסק ששהה עשר שנים דאין שם עסק סכנה רק חששא דאיסורא ליכא למילף לחששא דאחיות ותו לא מידי: (ב) מה שחקר באות הזה לומר דהא דקאמר רבא אימר דפליגי לענין מילה בנשואין מי פליגי היינו דדווקא במילה שיש כאן מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע אבל במקום דליכא מצוה מודה לרבי א"כ מתניתין דליכא מצוה אמאן תרמיי' ולחלק שלשה הפרשות בין איסורא בלא מצוה ובין סכנה במצוה ובין סכנה בלא מצוה הכל דוחק. ועוד לסברתו דשומר מצוה אפי' בתלתא לא נאסר כמו שהעלה הראנ"ח דבמקום יבום אמרינן שומר מצוה משמע שם פשוט דאפי' בשלשה אמרינן הכי. ובאמת לא ידעתי בלא סברתי שהעלתי דהואיל והענין אין בו רק פחד משום הכי מתירין ביבום יקשה מאוד על סברות ראנ"ח מה יענה ויאמר במילה לכאורה מילה חמור מיבום שיש בה כרת אבל לסברא דלית כאן אלא פחד נכון לומר בזה שומר מצוה כמו דהביאו הפוסקים לענין מי מצה ויעיין נא ידידי בדברי הד"מ סי' קי"ו שהעתיק שם תשו' ר' האי בעסק התקופה אשר המה ממש דברי הרמב"ם כאן בעסק קטלנית ע"ש: (ג) כאן עמד להשתומם על מדה שראה בח"צ שהביא ראיה מראשית דברי יהודה ולא שפיל עצמו לחיפא שיהודה הודה צדקה כו' ונפלא בעיני מעכ"ת וחביבי ליה מאוד להתפאר בהפלאה זאת ולא ידעתי אם יטה לדברי יהודא האחרונים קשה אטו מכלל דליכא ראשונים והדרא קו' לדוכתי' מעיקר' מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ומה שהעלה מעכת"ר לומר דמעיקרא הוה סובר סכנה ולבסוף פחד א"כ לא ידוע לנו אי כילדותיה מסתבר או כזקנותו ועיין באברבנאל דמפרש לתרץ זאת דהכי קאמ' דהא אנא בא עלי' ולא אסתכין ע"ש ורמב"ן מתרץ דמתחילה לא ידע מעוונותיהם ומה שקשה למע"ל ע"ז דילמא אילו לא מזלא של תמר היה מאריך להן אף באמת לשיטות הרמב"ם כל שיש מקום לתלות לדחות מעליו הפחד ממילא לית כאן פחד ומ"מ סברות ח"צ מוכח דמעיקרא דלא ידע מעוונם היה חושש אפילו במקום יבום מוכח דאף במקום מצות יבום שייך ענין פחד דקטלנית כל זמן שלא מוצא מקום לתלות ולדחות הפחד מוכח דעסק קטלנית אפי' לשיטות הרמב"ם אינו דומה לתקופה שאינו מוזכר כלל בתלמוד אבל קטלנית המוזכר בתלמוד אין מצות יבום דוחה הפחד. ואני העלתי בעז"ה דבר נחמד לדרוש מקראות הללו כמין חומר ויתחזק סברות הח"צ דעסק פחד הזה שייך אפי' גבי יבום כי טובא יש לדקדק במה שאמר יהודה לתמר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות כו' ובאמת פירש"י דחוק אבל היה מוכרח לפרש פשט המקרא דקשה דסותר דברי עצמו שמצוה לה לשבת ולהמתן עד גדלות של שילה ואח"כ אמר שלא יתן לה כי ירא פן ימות ועוד יש לחקור בהאמור עוד שם כי ראתה כי גדל שילה והיא לא ניתנה לו לאשה אינו מדוקדק כלל הלשין דהיה לה לומר והוא לא לקח אותה אי לא יבם אותה כמו שנאמר כי יקח איש אשה ובפרשת יבום הכל איירי בהבעל כנאמר שם וגם לסוף קשה ביותר דאמר יהודה צדקה ממני כי לא נתתיה לשילה בני קשה דהיה לו לומר שלא לקח שילה אותה או שלא יבמה שילה ולישנא דלא נתתיה אינו מובן ע"פ פשט המקרא וגם לכאורה קשה דיבם קטן מותר לייבם וא"כ איך היה יכול יהודה לדחותה במה ששלה בנו הוא קטן עדיין ויובן כל זה במה שקבענו יתד נאמן מדברי תשוב' הרמב"ם שהורו ג' בתי דינין קבועין הרי"ף ותלמידו מג"ש והרמב"ם להלכה למעשה שכל מי שרוצה לישא קטלנית אין מוחין בידו כלל ולא כמבואר בה' שמירות נפש פ' י"א שמכין במכות מרדות מי שרוצה להכניס בספק סכנה אלא מוכח דכאן אין חשש סכנה כסברות הרא"ש אלא כרמב"ם שאין כאן אלא פחד ומי שאינו מקפיד על הפחד אין מוחין בידו כי מאן דלא קפיד לא קפדינן עמו ואיסור האמור בברייתא הוא קבוע עליה שלא תערים עמו בלא הודע שלא יהיה נפחד פתאום כמו ענין המבעית חבירו דמפרשינן דאיירי פתאום או מאחוריו וזה פירוש אמיתי ונכון עד מאוד ומהראוי להתקבל לכל משכיל על דבר אמת: ומעתה נחזי אנן דקטן אסור להשיאו קטלנית אפי' בהודיעו לו זאת דקטן איני בן דעת ולפיכך אמר יהודה לתמר דכל זמן ששלה עדיין קטן אי אפשר להשיאו לך כי מי יכול לעמוד על דעתו באחרית הימים אפשר יהיה טבעו מאנשים אשר אומרים לנפשם אשרי אדם מפחד תמיד ופשט לשון המקרא ניחא לפי"ז כי אמר פן יקפיד ויתרע מזלו ע"י זה ויגרום לו מיתה. ואחרי כן שנתגדל שלה קרוב לומר שהיה ביתו שלם מפחד וכמו דאמרו פחדו בציון כו' והיה רוצה ליקח אותה אך יהודה עיכב עליו שלא יקח אותה וא"כ מה שאמרה כי ראתה שגדל שלה והיא לא ניתנה לו וגם מה שאמר צדקה ממני כי לא נתתיה לשלה תיבות נתינה האמורה כאן הוא משורש האמור ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו וכמו שאמר יעקב ולא נתנו אלהים להרע עמדי דתרגומו ולא שבק אף כאן הודה יהודה שצדקה היא כי עכבתי אני בדבר שלא יקח אותה שלה אבל שלה בעצמו לא הקפיד כלל וזהו דקאמר כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו כלומר שידעה ששלה רוצה לקחתה אך מעכבים בו וזהו דרוש כפתור ופרח במקראות הללו וידעתי מך ערכי עלי עד שנתקיים עלי חכמת מסכן בזויה ואילו היה נאמר הדבר משמיה דגברא רבה היה הענין מבהיל כל רואיו: מה שהעיר לעשות סמיכות לשיטות רמב"ם ממאי דאמר רבא נישואין ומלקות הא דאמרן למה לא אמר גם על נשואין דקטלנית וגם למה לא הביא תלמודא נישואין דקטלני' על מתניתין פשוט דרבא אמרה נישואין הא דאמרן קודם שידע מברייתא דפליגא בקטלנית והיה סבר דבקטלנית לפי ענינו לא פליגא ואחרי שנודע הברייתא פשיט שלפי ענין איסור שלו פליגא איך נעשה קביעות חזקתה בתרי או בתלת וע"ז נמצא בכתובות סתמא ובסו"פ כיצד חקר תלמודא דמשמע דלא כרבי ואין להאריך: (ד) כתב שם על דברי שעדיין לא יצאתי ידי חובתו למסקנא דלא איירי מדין קטלנית למאי שונה בסיפא לשנות ההיתר בדידה וכן מה שהקשתי על סברות הפלאה מכתובות נשאר למסקנא תמהתי שלא עיין בזה בקונטרסי דכתבתי שם וא"כ דייקא משנה זו דוקא כרבי וא"כ שיכל התנא את לשונו להורות דהלכה כרבי אבל תלמודא קיצר בזה משום דאין הכרע דאפשר לומר איפכא כסברות המקשה וסמך תלמודא אסוגיא דכתובות ודקדקתי בדברי רש"י דיקדוק נכון מאי דשינה רש"י לשונו מד"ה מיתה אד"ה קס"ד ע"ש וקצרתי