גליא מסכת חלק א קח

לה תו' אף בלא הכיר בה אבל בקטלנית לא שייך כל זה. וא"כ היה מהראוי לומר דאפילו גיטא לא בעיא בקטלנית דלא הוה קדושין כלל ולא מהני לנו כלל סברת הר"ן והרא"ה הנ"ל דענין קטלנית לא הוה אלא ספק איסור משום דאפשר לא מחמתה מתו אלא כל אחד הגיעו זמנם למות ע"ש דבעסק אימת וחרדת מות מי הוא אשר לא יחוש לנפשו ובפ' אין מעמידין דף ל' איתא שם פירוקא לסכנתא ומפרש"י לדבר שיש בה סכנה אתה בא לתרץ ולסתור אטו אנן נסמוך אהני שנויא ע"ש ובחולין (מ"ט ע"ב) איתא ר"ש וסכנות נפשות ואת אמרת לחום על ממון ישראל ומפרש"י דבסכנה יש לנו לילך אחר המחמיר. וביומא דף פ"ד והובא בשו"ע ה' שבת סי' שכט דמפקחין את הגל בשבת אף שיש שם כמה ספיקות ספק הוא שם ספק אינו שם ואת"ל שהוא שם שמא מת ואת"ל חי שמא כו' אע"פכ מחללין שבת החמור משום ספק נפשות מכש"כ בקטלנית שכבר איתחזקה בזה מי הוא זה ואיזה הוא אשר ישים את דמו בראשו למחול על מום גדול כזה ובפרט לפי מה שכ' בח"צ סי' א' דלא אמרינן כאן שומר מצוה משום דדומה לסולם רעוע דשכיחא הזיקא ע"ש ומה אשר רצו הר"ן והרא"ה לדמות ענין קטלנית בחדא מחתא עם ענין שהה עשר שנים ולא ילדה וכמו שכ' גם הנימוק"י בפ' הבע"י דחזקתה לא אלימתא היא דאל"כ אף גיטא לא תבעי כמו איילונית שלא הכיר בה ע"ש לדעתי אינו דומין זה לזה דהתם שפיר יש לומר דעכ"פ קדושין חיילא דהואיל ולאו איילונית בסימנין היא מחיל על מום כזה דהא בלא"ה מותרת היא לו אם ישא אשה בת בנים עליה א"כ אין דמיונם של הר"ן והרא"ה עולה יפה כי המות יפריד בינהם דשאני בקטלנית דליכא מאן דמחיל על ענין כזה אפילו בספק הרחוק מכש"כ כאן דאיתחזקה ומי הוא אשר יוותר את חייו לסמוך על ספק הרחוק שהעלה הר"ן לומר דאפשר הראשונים כולהו הגיע זמנם וא"כ אין ענין קטלנית דומה כלל לענין שהה עשר שנים וכפי הנראה דקטלנית גרוע מאיילונית בלא הכיר דאפי גט לא בעי וגם יש לחקור בה ולומר דכל כתובה שגבתה כבר מהראשונים תחזירה כמו שחקר הרא"ה בשיטה מקובצת גבי איילונית ע"ש והיה לנו ענין לחקור צרות קטלנית איך הוה הדין כמו צרת איילונית אשר נאמר ונשנה דינה בריש יבמות ולא משתמיט בשום פוסק לפסוק ולומר דקטלנית אף גיטא לא בעי ובאיילונית כ' הר"ן הובא דבריו בב"ש סי' קט"ז ס"ק ז' דאפי' בלא הכיר בה ודר עמה אח"כ הוה כאילו נשאה מתחילה לשם איילונית ואולם בקטלנית היה צ"ע אף בכה"ג דלא שייך מחילה בזה כנ"ל: אשר מכל זה מוכח ומוכרח סברת הרמב"ם דאין כאן שום בית מיחוש מענין סכנה כלל ואין שום ענין גרמא לא גרמי ולא גרמא למיתת האנשים מהאשה. ואמרינן בפ' אין עומדין (ל"ג ע"א) לא ערוד ממית ובסוף יבמות (קי"ד ע"א) דבמלחמה אמרי בדדמי אבל בדבר לא אמרי בדדמי דאמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואינש בלא זימני לא שכיב והתם מ"מ בלי ספק שגורמים המה ערוד או הדבר לדבר הזה אבל מאשה אין שום ענין גרם סכנה ממנה להבעל והלא תראה איך שדחק א"ע בתשובות הרא"ש הובא בב"י סימן ט' על טעמא דמזל גורם דאין לפרש שנולדה במזל שימותו בעליה דנא מצינו בתלמוד שיהיה תלוי במזל אלא עושר ואורך ימים כדאמרינן בני חיי מזוני כו' אבל לא דברים אחרים ולפיכך דחק לפרש משום דאשה מתפרנסת ע"י הבעל ונגזר על האשה שימותו בעליה כדי שתהיה כל ימיה בעוני ע"ש ומזה הוליד נ"ב סימן ט' ענין חדש דבאלמנה עשירה לא שייך זאת והסברא נכונה ואולם לפי"ז קשה דתלמודא בעי לעשות נ"מ בין טעמא דמעיין ומזל ואמרו באירסה ומת או נפל מדיקלא לטעמא דמזל הוה קטלנית ולא לטעמא דמעיין ע"ש וקשה הלא ידוע דאורחא דתלמודא בכל מקום להמציא נ"מ על שני צדדים ולמישכח ענין שאסור להאי ומותר להאי וכן איפכא וא"כ לשיטות סברת הרא"ש היה לתלמודא לעשות נ"מ לאלמנה עשירה שאסורה לטעמא דמעיין ומותרת לטעמא דמזל. ובעלמא אמרינן אלמנה בין עניה בין עשירה במשמע. א"כ דליתא לשיטות הרא"ש אלא ענין מזל הוא שנולדה האשה במזל כזה שימותו בעליה וקשה ע"ז מה שהקשה הרא"ש דלא מצינו ענין כזה בתלמוד שיהיה תלוי זאת במזל ואף על האמור בני חיי מזוני דחק א"ע התו' בסוף שבת ממאי דאיתא אין מזל לישראל ואיתרע טעמא דמזלא ואף על טעמא דמעיין גורם יש לחקור טובא דהנה פסק הטוש"ע דמידה זו אינו נוהג אלא בנשים ולא באנשים והוא מתשובת הרא"ש והעלה הטעם דאילו היה נוהג באנשים כנשים לא הוה שתקי חכמים מלדבר בזה ומסיים אפילו מתו ג' נשיו מהריון ע"ש וקשה דהכל טעמא בעי למ"ד מעיין גורם למה לא קבעו חז"ל זאת אף באנשי' כי החוש מעיד שיות' ראוי שיפעיל מעיין האיש להאשה ממה שפועל מעיין האשה להאיש וקרא מצא כתיב ויתן בך איש את שכבתך כו'. ולמ"ד מזל גורם לפי מה דאסבר הרא"ש כנ"ל ניחא דלא שייך רק באשה אבל למ"ד מעיין גורם על שניהם היה נאמר ענין קטלנית והיה נ"מ גדולה בין הנהו טעמים משו"ה מפרש הרמב"ם דהמקשה דמקשה בשלמא גבי מילה ניחא דאיכא משפחה דרפי דמא ואיכא דקמיט דמא אלא נישואין מאי טעמא עד דמסקי טעמא דמעיין ומזל סובר הרמב"ם דקושיות המקשה חזקה היא דליכא לן כלל סברא לאסור בנשואין כמו במילה ומ"מ מתרצינן על צד הדחק שיש קצת ענין פחד וניחוש ע"י מעיין או מזל וניחא דלא גזרו אומר על הנושא הבא לקחת שלא ישא קטלנית כמו שאמרו שלא ישא ממשפחת מצורעים משום דבקטלנית אין חשש סכנה אלא תמהון ופחד כמבואר בתשו' רמב"ם רק שעל האשה שמתו לה שני אנשים גזרו אומר שאסור' להנשא לשלישי בלא הכיר בה ולא הודיעתו ואיירי ברייתא זו בחדא בקתא ודוגמא לברייתא אשר הובא שם מענין שהה עשר שנים דאיתא שם לשלישי לא תנשא דקאי ואיירי בלא הכיר ולא הודיעה לו: ואולם התם מסיים בברייתא דכשעברה ע"ז וניסת בלא הודע משפטה שתצא בלא כתובה אמנם בענין הזה לא קמסיים כן כי אין תקנה לקילקולה בזה שתפסיד כתובתה כמו התם דכאן כל זמן שלא הכיר בה יש לה לחוש לנפשו פן ואולי הוא מאותן האנשים האומרים לנפשם אשרי אדם מפחד תמיד וא"כ כשיוודע לו דבר הזה אח"כ פתאום יפול בפה הפחד ויבוא לידי סכנה. ומקור הדבר כמו שאמרו המבעית את חבירו חייב בדיני שמים ומבואר בטור שו"ע סימן ת"ך דאיירי שהפחידו פתאום מאחוריו או באפילה וכן הוא לשון הרמב"ם ע"ש אבל אם הבעל יודע ומ"מ רוצה לקחתה ואומר שדעתו יפה וגופו בריא ושלם ואין שום פחד לנגד עיניו מתי רין לאיש אשר אלה לו לקחת אותה בלי שום נידנוד הואיל ובאמת ליכא בו חשש סכנה כלל ולפי"ז הנהו טעמים דמעיין ומזל לא איקבעי על עניני סכנה רק לפרש ענין גרמות חשש התמהון ופחד שיפיל באיזה צד בעסק הזה דוגמא לדבר הזה מאי דאיתא בפ' אלו מציאו' ך"ז ע"ב דכיס וארנקי לא מושלי אינשי משום דמסמני ומפרש"י מנחשי ואמרי סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו ע"ש ואטו נימא דקושטא דמילתא הוא ע"ש מה שהקשו התו' דהא הוה ענין ניחוש ודחקו לתרצו' ואפשר דענינו הואיל והורגלו אינשי לומר כך מתפחדין ונמנעין להשאיל כיס וארנקי דלא ליתרע מזלייהו ע"י פחדא וכמו דאמרינן בעלמא לא תסמוד לאינשי בלא דמי משמע ובזה הערה יש להשקיט מבוכות אשר נבוכו בדברי הרמב"ם פ' י"א מה' עבודת כוכבים מענינים המבוארים פ' גיד הנשה דף צ"ה ע"ב מאי דאיתא שם בית תינוק ואשה אין נחוש ויש סימן הכל ע"ד שהורגלו אינשי בכך ואכ"מ: והלא תראה שהרי"ף והרמב"ם פ"ג מה' גירושין השמיטו לגמרי ענין כיס וארנקי אשר מבואר בברייתא דהוה סי' מובהק משום דלא מושלי אינשי והטור הביאו בסימן קל"ד ותמה הב"י למה השמיטו רי"ף ורמב"ם ולדברינו ניחא דסברתו דאין בזה עיקר ויסוד רק מדרך פחד בעלמא אחרי אפר הורגלו אינשי בכך ולא כל העיתי' שוים בעסק הזה ולא כל האנשים שוים ותנא דבריית' קבעה לפי מקומו ושעתו שהיו העולם מקפידין בזה בקביעות וברוב ימים הכל נשכח כמו שגם עכשיו בעינינו רואין שאינו מקפידין בזה כלל לפיכך לא קבעו רי"ף ורמב"ם דין קבוע בזה לדורות ואין כאן מקומו להאריך בזה: וניחא דלא זכרו בברייתא דקטלנית ענין כתובה כמו שביאר ברייתא דשהה שר שנים דהתם עיקר ענין דהשמיענו הברייתא דעברה וניסת תצא שלא בכתיבה ומבואר בתוספתא הביאה התו' שם דף ס"ה ע"א ד"ה תצא דמסיים בתוספתא מפני שהטעתו ע"ש אבל כאן יסוד הענין דאסורה להנשא בלא הכיר כברייתא דשהה עשר שנים ואין ענינו דטעות כתובה לבד אלא שיש לחוש שיבוא לידי סכנה ע"י הפחד הזה ובכתובה לא קמיירי ברייתא זו כלל ובח"מ וב"ש סימן ט' דעתם לומר דלהמב"ם יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה ותמהו על השו"ע בזה ולדעתם דווקא להרא"ש דכופין להוציא אין לה כתובה אבל לרמב"ם מגיע לה כתובה ותמהתי עליהם מה ראו על ככה לומר כן ואח"כ מצאתי כדברי בס' בית מאיר דפשוט דאף לסברות רמב"ם בתשובתו שמחמת הפחד שיוזק באפשרי אין לך מקח טעות גדול מזה שיבלה ימיו בפחד ובהלה ע"ש דלשיטות הרא"ש שיש כאן חשש סכנות נפשות נראה דאין כאן קדושין כלל כאשר הארכנו בזה. וכעת עוררתי ראיה לזה ממאי דאיתא בפ' הגוזל עצים (דק"י ע"ב) דיש סברא שם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומסיק דאנן סהדי דאיתתא בכל דהו ניחא לה ע"ש וא"כ אי נימא שיש כאן אימות חבלי מות פשיטא דנימא גביה דאדעתא דהכי לא קידשה מעיקרא כלל ודווקא לשיטות הרמב"ם הקדושין חיילי שפיר דליכא כאן אלא קפידא ולא סכנה ולענין כתובה פשיטא דאחרי שהכיר בה אי קפיד ואינו רוצה לדור עמה ורוצה להוציאה בגט אין לה כתובה ואולם אם לא קפיד ונתרצה לדור עמה הרשות בידו לשיטות הרמב"ם ופשיטא שיש לה כתובה ואף באיילונית כ' הב"ש סי' קט"ז ס"ק ז' בשם הר"ן דאם דר עמה אחרי שהכיר מגיע לה כתובה אם בא לגרשה אח"כ ע"ש. וא"כ פשיטא כאן ומשו"ה לא נקיט ברייתא זו ענין כתובה כלל דדווקא בברייתא דשהה עשר שנים דהתם מחיייב להוציאה בע"כ נקיט דניסת תצא שלא בכתובה אבל כאן לא פסיקא ליה מילתא דיוציאה דמותר לדור עמה כשלא יקפיד ועיקר יסוד ברייתא זאת נישנה דהיא אסורה להטעותו בזה משום ריעותא וחששא שיפול בפח הפחד. ולפיכך ניחא מאוד שלא עשו חז"ל מידה זאת רק בנשים ולא קבעו מידה זאת באנשים להזהירו שלא ישא אחרי שמתו לו נשים משום דקים להו לחכמים דענין קפידא זאת לא קבעוהו אינשי רק לאנשים שמקפידים אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולא איקבעי קפידא זאת אצלם מעולם. וכעין זה מבואר בתלמוד פ' המדיר (דף עה ע"א) דאשה אף שהלכה אצל רופא וריפאוה או לחכם והתירוה מ"מ אינה מקודשת אבל הוא שקידשה ע"ת שאין בו מומים ונדר והלך לרופא וריפא אותו מקודשת ע"ש מטעמא דאשה בכל דהו ניחא אבל איהו מצי לומר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה ע"ש ובפ' הגוזל (דף ק"י) ע"ש ואפשר דתולין הקלקלה במקולקל שמתחילה האשה גרמה מיתה לעולם הורגלו אינשי לומר על נשים כך: ועפי"ז ניחא מאוד מאי דקבעו בתלמוד ובפוסקי' גבי משפחות נכפין ומצורעין דווקא בתלתא משו' דמבואר בנימוק"י ובב"י בשם או"ז דספיק' דהילכת' הוה אי בתרי הוה חזקה כרבי או בתלתא ע"ש ונראה דמשו"ה איסתפקי א"ז משום דענין ספק הזה בכל מקום אי הלכה כרבי נגד אביו דהלכה כרבי מחבירו קי"ל אבל רשב"ג אביו ורבו ואף אי נימא דבכולהו דוכתא היה ידוע קביעות הלכה כאן לא איפשטא הי מנייהו אחרינייתא כדאיתא הכא סו"פ הבע"י ע"ש. ודברי הרא"ש בפ' המקבל צ"ע מנ"ל הא דאיפשיטא ועוד דסותר מה שכ' בפ' המקבל סי' י"ד לדבריו כאן ביבמות ובכתובות דבממון בוודאי בעי תלתא זימני וצ"ע ומספיקא קבעו במילה חזקה בתרי דהוה ספק סכנה כמו שכתב הרמב"ם סו"פ א' ממילה ודל שספק נפשות דוחה הכל שאפשר למול לאח"ז וא"א להחזיר נפש אחת מישראל ע"ש בווסתות דאיסורו מדרבנן מקילין כרשב"ג עד תלתא זימני וכן בשור המועד דהוה ענין ממון. במשפחות נכפין