גליא מסכת חלק א קה

החלל כנידון מהרי"ו כו' ע"ש שהאריך עוד בזה: (ה) אמנם חקרתי לומר שיש כאן בפשיטות להכריע האי עובדא להתירא ולומר שאף להני פוסקים דחששו בכל מקום לשאלה כמו שביאר הב"י כאן לא חששו דהנה מבואר ברמ"א סוף סי' ל"ב דאם ראו את האדם נטבע באלו בגדים ואח"כ מצאו אותו באלו בגדים לא חיישינן לשאלה והוא מוהר"ם פאדאווע דנראה דעד כאן לא חששו אלא כשראו עליו אלו בגדים מכבר ולא אם ראו עליו קודם הטביעה ע"ש ועיין בח"מ ס"ק ס' דכשמצאו בזמן קצר ודאי לא שייך חששא דשאלה דאיך יפשוט בגדיו בתוך המים והשאילן לאחר אך אם מצאוהו אחר כמה ימים יש להסתפק אולי יצא מן המים במקום וחוק ושם פשט בגדיו ומסרן לאחר ואותו נטבע והוא הנמצא או נימא שרחוק הוא ששני בני אדם נטבעו ואיתרמו שהשאילן לאיש שגם הוא נטבע וא"כ בנ"ד שראו את הנעדר באותן בגדים שהיה לבוש בשעה שירד למקום סכנה וכמו שנתבאר שכבר החזיק בדרך מסוכן מאוד ממילא חששא דשאלה רפופה מאוד דאיך נימא שמצא שם במקום המסוכן עוד עובר אורח לעשות עמו מסחור ושאלה ואף שנשתהה ערך, ב' שבועות משעה שהלך עד שעת שנמצא ההרוג ג"כ ליכא כאן חששא מספיקא של הח"מ שמא בתוך משך ההוא נמלט מהסכנה אל איזה מקום רחוק ושם השאיל את בגדיו והשואל הוא שנכנס למקום הסכנה ובפרט לפי הנראה אשר נשחת העור מעל פניו והיה מעלה סירחון ניכר שכבר עברו עליו ימים או עשור משנהרג ובפרט שבזמן ההוא היה העולם הפקר ונתוא מכמר ואלמלא מוראה להרוג בלי דין דיובלא משפט ולכן חדל אורח ברגליו כי אורח היוצא דמו בראשו וא"כ ניכר שהנערר תיכף מידי עברו מק"ק זאבענין נהרג ודמי ממש לנטבע באלו בגדי' האי דינא דמהר"ם פאדאווע הנ"ל. (ובר מן דין הב"ח בתשובה סי' פ"ו כ' דדווקא בזמן מרובה חיישינן לשאלה ולא בזמן מועט הובא במרה"צ ד' פ"ג ע"ב ובזכרון יוסף פי' דשלשים הוה זמן מועט ע"ש) וכפי ערך שרפתה ורפופה כאן חששא דשאלה לעומת זה נתחזקה ונתגדלה עד מאוד התירא דסברות מהרי"ו להתיר כשידוע באחד שהלך על הדרך ומצאו אח"כ הרוג באותו דרך והוא ג"כ שיטות מבי"ט בקו"ע סימן ונ"א כנ"ל ע"ש והנה מהרי"ו מתיר אף בשיירות מצויות וכמו שלמד מדינא דהרא"ש דמתיר במעיד שיהודי שנתלוה עמו מת לא חיישינן שמא הראשון נפרד ואחר הוא שנתלוה אח"כ ומת והרא"ש מיירי אף בשיירות מצויות וגם אינו מחלק בין נמשך איזה זמן רחוק או זמן קרוב כמו כן עובדא דמהרי"ו אינו מחלק בין זמן קרוב לרחוק וגם מבי"ט אינו מחלק בזה אולם מבואר ברמב"ן סוף יבמות והוא מסוגיא דב"מ ד' י"ח דדוקא מקום ששכיחי בני אדם בשפע הרבה בי דינא דר' הונא או במקו' דזבני כיתנא אבל מקום שאין הולכין בני אדם בשפע הרבה אף שהולכין שם כמה אנשים ביחד עדיין לא מיקרי שכיחי שיירות והיינו מקום דתרי כיתנא אף שיש כמה בני אדם ע"ש עיין פסקי מהרא"י סי' רכ"ד וא"כ נ"ד עדיפא טובא דלבד דלא מיקרי שיירות מצויות. אלא אותו מקום היו מנועות לגמרי אורח ברגלו לא יבוא וליוצא ולבא אין שלום מחוץ תשכל חרב ע"י רבים המתפרצים וכמו שהעידו שם בק"ק זאבעלין לא עבר אורח מקודם זמן ההעדר של ההרוג כלל וזהו אשר רצינו לבאר דבעסק נ"ד התירא דמהרי"ו ומבי"ט חזקה עד מאוד אשר בלי ספק כל המפקפקים על היתרא דנא אף בשאין שיירות מצוייות לא פליג כאן שהיה שיירות מנועות לגמרי רק זה עובר אורח לבדו אשר עבה באותו זמן סכנה ובאותו מקום סכנה וחששא דשאלה רפויה מאוד דלא חיישינן הכא כלל דלא נמצא לו עם מי לסחור או להשאיל בכל דרך ההוא ולחוש שהשאיל לאותן אנשים הדרים ויושבים על אותו דרך שאלו אצלו וזהו הוא אשר בא להרוצחים עם בגדים הללו ששאל אצל הנעדר א"כ היה נודע באותו המקומות שנעדר אצלם איזה איש וכמי שכ' המבי"ט בקו"ע סי' רי"ט שידוע שבכל המקומות סביבות כפר זה לא נעלם שום אדם ע"ש. ובפרט דבתי שוקיים מבואר בשו"ת מאור נתיבים בשם כנסת יחזקאל דהוא מכלים דלא מושלי אינשי ע"ש. עכ"פ שמני בגדים מתחתונים והכרת הכובע שמצאו סמוך למקום הנהרג וידיעות מהלכו לאותו מקים הנעדר הזה שלא עבר בזמן ההוא אדם אחר עובר אורח מספיק מאוד ומאוד להתיר עגונא דנא ויותר יחזקו את ההיתר עוד שני דברים מטביעות עין גרוע וסימני גופו גרועים כאשר יתחברו אלה ארבעה עניינים יחד אל אחד אין שום פיקפוק בעולם להתירא עיגונא דנא ואני נמנה עם הרב הנ"ל להתירה לכל גבר דתיצביא: (ו) ראיתי בס' שו"ת ושב הכהן סי' כ"ז שדקדק על לשון תשובת הרא"ש ההובא בטור קי"ח וז"ל הרא"ש ומה שהכירו שהיה מלובש בבתי שיקיים לאו סימן הוא שלפעמים אדם משאיל לאחרים ודיקדק דמשמע כאלו עקב זאת מסברא דנפשיה ולא כתב משמיה דגמרא ע"ש שדחק לתרץ אבל ניחא בפשיטות דבתי שוקים הוא מהני כלי דלא מושלי כמו שהבאתי לעיל. רק ראיתי במרה"ל מביא בד' ע"ו ע"א בשם תשו' הב"ח דלכך השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הא דמצאו קשור בכיס משום דאולי בזמן התלמיד היה נוהגין הכל שלא להשאיל משא"כ האידנא דאיכא מאן דמשאיל ואיכא מאן דלא משאיל לא ברירא מילתא וחששו לחומרא ומסיק דמ"מ להלכה נראה שאין לחוש במה דמפורש בתלמוד לקולא עכ"ל וא"כ ניחא לישנא דהרא"ש דאיירי בבתי שוקים אשר מהני כלי דלא מושלי וא"כ לא הוה מצי למימר זה משמיה דגמ' דמשמעות דבכלים דלא מושלי לא חיישינן רק אמרה מסברא דנפשיה האידנא אישתני לחוש בכולם דאיכא מאן דמשאיל ואיכא מאן דלא משאיל ויש להחמיר משום דלפעמים משאיל ומוכח דבתי שוקים הוה מהני כלים דלא מושלי מלישנא דהרא"ש הנ"ל: יא בעז"ה ו' בטובה אדר מרבים בשמחה בלי אנחה לש"ק נאווהרדאק יצ"ו ברך לקחתי וברך לו אשיבנו לכבוד אה' מח"ו ידיד ד' וידיד נפשי הרב המאה"ג המפורסם לקריף ובקי פ"ה אי"א באמת כמהו' חיים נ"י: את אשר יפלא על חדלי חזון על אשר השבני בענין קם דינא והדר דינא ידע נאמנה שתיכף שקבלתי קו"נ הנחמד נתתי עיוני עליה' וכמה דברים אשר הוטב לפני רשמתי אותם על גליון קונטרסי והיה באותו פעם איש א' מסטאלוויץ אשר בא עם סחורה מפינסק ואמר שיחזור תיכף בבואו לביתו ומסרתי לו אגרת ליד כבודו הרמה ורואה אני ששליחא הוא דעוית בזה וגם שמעתי שמעכ"ת כתב לווילנא על קו"נ הנ"ל שראשון נח לו ושני קשה לא ידעתי על מה כיון והיה זה שלום. בעסק קטלנית אשר חפץ ה' בידו לידע מה שיחנני לחדש בזה ובגוף דבר המשפט מבתו שתי' ברור ופשוט כבעיתא בכותחא אין אומר ואין דברים לפקפק כלל וכלל בשו"ע סי' ט' פסק בפשיטות כדעת הרמב"ם דאם ניסת ל"ת והכ"מ וכן הח"מ העתיקו דברי רמב"ם בתשובה באריכות אשר ביאר שאין בזה רק נדנוד פחד בעלמא ע"ש דברי תשובה זו נתעלמה מהריב"ש סי' רמ"ב שמסתפק בטעמא דמתיר רמב"ם אפילו בקודש לחוד וכן העיד המגיד סוף פ' ך"א מאיסורי ביאה ומפ' י' מגירושין והתם פסקו דבעי דווקא כניסה והעלה הריב"ש דמשו"ה מיקל בקידש או משום קילות האיסור או משום דאיתעבד איסורא ע"ש ובתשובה של רמב"ם מפורש הטיב דיסוד משום קולות הענין דדמיא לכישא דאסר ננאה ע"ש והנה הרא"ש מחמיר בדבר פשוט שלא ראה בימיו דברי התשובה זו שהעיד שכך דנו בבית דינו של אלפס ותלמידו ריאב"ן מג"ש וכך דן בב"ד שלו וחוט המשולש כזה אשר כל א' מהן לקבל אלפי לא במהרה ינתק ויפה עשה הרמ"א שלא הביא שם כלל דעת הרא"ש בשם י"א כדרכו תמיד והנה ריב"ש שלא ראה דברי תשו' רמב"ם וגם המגיד פ' ך"א מא"ב שם שלא ראה זה והעלה הטעם דמתיר בניסת משום דבהרבה מקומות אמרו לא תנשא במתניתין ומסקי בגמ' אם ניסת ל"ת כן הביא ריב"ש מענינים האמורים סוף פ' כיצד ע"ש. ולדעתי בלעדי תשובת רמב"ם לא היה באפשרי כלל לומר גבי קטלנית דניסת ל"ת דבריב"ש נסתפק אם יש לנו לדמות קטלנית לענין דסו"פ כיצד דמסקינן דכנס אינו מוציא אויש לדמותו למעוברת ומינקת דקי"ל דאפילו ניסת תצא ומסיק דרמב"ם מדמה לעניני דסוף פ' כיצד ע"ש ולדעתי פשיט מאוד דיותר ניחא סברות הרא"ש דיש לנו לומר בקטלנית דתצא דיש לנו לדמותו למניקת דהוה נמי משום סכנה דוולד והכא נמי ענינא דסכנה היא. אבל שארי ענינא כולהו מילי דחששא דאיסורי נינהו: ועוד אמרתי לחקור חקירה נכונה וראויה דבפשיטות יש לנו לומר הכא דאפי' ניסת תצא דהנה אצלי בכתובים אריכות דברים דענין עיגון שמעגנין לאשה מלהנשא או אשה הניסת ובאנו להוציאה מבעלה שוין נינהו ובכל מקום שאנו מקילין באיזה איסור ואומרין שאם ניסת ל"ת אינו מהראוי לעגן את האשה מלהנשא ומפורש הדבר סוף פ' קמא דכתובות בענין ארוס וארוסתו דהוה כדיעבד ומפרש הר"ן שם דיש מקשים אי מיירי באיתתא דיעבד גמור הוא ואי איירי לגבי עובר לכתחילה הוא ומפרש משום דאם באנו להחמיר יהיה העובר פסול לגמרי מלבוא בקהל הוה כדיעבד וכן מפורש שם ברא"ש ובת"י ע"כ וכן כ' רש"י ואתה בא לפסול העובר ולהוציאה מארוס ע"ש ובכולהו ענינא דסו"פ כיצד דמסקינן שם דבכנס אינו מוציא אין שם עיגונא לאיתתא כלל דלא אסרינן אותה לעלמא אלא על הנטען או על המביא גט או על החכם ואין כאן עיגון כלל ומשו"ה אמרינן דניסת ל"ת דלהוציא אשה מבעלה שעת הדחק מיקרי ולעגן אשה לעולם הוה נמי שעה"ד ולפיכך כמו שאין מוציאין את הארוסה מהארוס כמו כן אין לנו לפסול העובר לעגנו לעולם מלהנשא ובזה ניחא מאוד דמשנה ענינא דמעוברת ומניקת דאמרינן בפרק החולץ ל"ו ע"ב דכנס מוציא ולר"מ לא יחזיר לעולם ולרבנן מחזיר אותה אחרי הזמן ואם כהן נאסרה עליו עולמית ע"ש ובכולהו איסורא דסו"פ כיצד מסקינן בהו דאם כנס ל"ת הענין הוא דהנהו איסורי קילא נינהו ושעת הדחק דאפוקי איתתא מבעלה דוחה אותם וה"ה דעגונא דאיתתא היה דוחה איסור הזה ואולם בעסק מונקית דחששא גדולה נחשבת בעיני חז"ל שלא חשו על עיגונא דאיתתא ועיגנו אותה מלהנשא לגבר כל ימי עיבורה ועוד ך"ד חודש זמן הנקה אף דשהע"ד טובא הוא לעגן אשה מלהנשא משך רב משום דראו חז"ל חשש סכנות נפשות בדבר כמו דאי' בכתובות (ד' ס' ע"ב) מעשה היה וחנקתו ולפיכך לפי ערך חומר הגזירה גזרו ג"כ לומר דאף ניסת תצא דאין שעה"ד מועיל לדחות קביעות איסור גזירה זאת. אבל הנהו דסו"פ כיצד לא עגנו את האשה דמותרת להנשא לאחרים ומשו"ה שפיר יש לומר דשעה"ד דוחה איסור ההוא וניסת ל"ת והבאתי ראי' דלעגן אשה משך רב ולהוציא מבעלה שוין המה מדברי רש"י גיטין י"ט ע"א דמפרש שם כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד היינו באם הלך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש ובהערה זו אמרתי לפרש לנכון מה אשר עמד בעל נודע ביהודא בסי' י"ד ובסי' י"ז שינויים הנמצאים בסוגיא דמניקת מפ' החולץ להאמור בכתובות ופרק אע"פ דבכתובות תלה עיקר קביעות האיסור על האשה וקבע זמן ך"ד חודש וכאן ביבמות תלה עיקר הענין בהנושא הבא לקחת ואמר לא ישא אדם כו' ע"ש ואני מצאתי לדקדק עוד למה לא נזכר בכתובות דאם ניסת תצא כמו ביבמות דמסיים ואם נשא יוציא. ולדברינו מדוקדק הכל דברייתא דכתובות השמיענו עד כמה גברה חששא זו בעיני חז"ל ולסכנת נפשות נחשב עד אשר קבעו לעגן איתתא מלהנשא משך וזמן רב להיות יושבת גלמודה ולכן קתני הכל בדידה דעיקר העיגון בדידה הוא דהנושא הבא לקחת אותה לא שייך בו עיגון וישא אחרת אבל מה שמעגנין אותה זמן רב ניכר חומר האיסור הזה ומשו"ה קבע זמן התם ך"ד חודש דזהו עיקר הרבותא דסעה"ד דעיגון שלה אינו דוחה איסור הזה ומשו"ה הזכיר שם שמת בעלה כלומר דאפשר דמת תיכף אחרי עיבורה מ"מ צריכה להיות מעגנא כל הזמן וברייתא דיבמות משמיענו חומר חששא זאת דאין אפוקי איתתא מבעלה דוחה אותה ולכן נקיט הכל ברידיה לא ישא מינקת חבירו ואם נשא יוציא וניחא דלא הזכיר כאן זמן דכאן עיקר הרבותא דמפקינן אותה ממנו ואפילו אם עבר יום אחד או שתיים