גאון יעקב עירובין צז

למימר דהא דלא הותרו אלא לבהמה דכ"ע וריב"ב בסברא בעלמא הוא דפליג דקסבר אע"ג דלא הותרו אלא לבהמה מ"מ בעינן דחזי לאדם מ"מ קשיא. והריטב"א אמר בשמעתין מים חיים למאי אי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים היינו מים זכים ראוין לשתות. ואכתי קשיא חדא דגירסא דקמן מ"ל חיים מ"ל מכונסין מכלל דתנא נמי מכונסין קשיא לי'. ותו הא הכא לר"ע נמי אמרי' באר מים חיים דפסיקא לי'. ועוד הא דאמרינן בפירקין וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"י בן בבא ה"א דרבים אפי' מכונסין וכו'. ואי איתא הא מים חיים אצטרכא לי' מים זכים ראוין לשתי' דאי מדריב"ב באר קאמר לאפוקי מכונסין אבל זכים אימא לא בעינן קמ"ל. ואיכא למימר אליבא דהריטב"א דבבור נמי איכא מים זכים ראוין לשתי' ור' יצחק דקאמר באר משום דס"ל כריב"ב כדאמר הלכה כריב"ב ותרתי בעינן באר וזכין ודכ"ע ראוין לשתי' בעי דבעינן מידי דחזי לאדם. ובהא קמיפלגי ר"ע סבר בור היחיד לא דלמא פסקי אבל דרבים מדכרי אהדדי א"נ באר היחיד דלא עבידא דפסקי וריב"ב סבר דרבים נמי זימנין דאתי יחיד ומשתלי וקא מטלטל:

ובאר היחיד נמי זימנין דאיתרמי ופסיק כדתנן יבש המעיין ואביי נמי בעי מרב' יבשו מים בשבת. ואבאר קאי דהא קיי"ל כריב"ב אלא באר הרבים דאיכא תרתי תו לא חיישינן לי' והיינו דאמרינן הכא אפי' לר"ע באר מים חיים דר"ע נמי חיים בעי ונקט לישנא דר' יצחק ודקעבד צריכותא דלימא מים חיים א"נ מים זכים באר דקאמ' ל"ל. ואנן איתחזיא לן דלא לחדות סברא מנפשין דלא איתמר בתלמודא אלא כי היכי דלר"י בן בבא באר הרבים דקסבר מידי דחזי לארם בעינן ולצורך רבים ה"נ לר"ע חדא מיני' בעינן אי לצורך רבים ואע"ג דלא חזי לאדם אי דחזי לאדם ואפילו יחיד אבל תרתי לגריעותא לא. ולדילמא פסקי אפי' במכונסין לא חיישינן והיינו דאקשי ומפרק בתלמודא ובירושלמי משמע דטעמא דבאר משום דלא פסיק דמפליג בין באר הרבים לבור היחיד משום מימיו מצויין לכלות ופרישנא התם:

בתחילה עלה במחשבה לבראות שתים כו' לא תימא בתחילה עלה במחשבה לבראות דיו פרצופין ולבסוף נברא זנב חדא האי למאי ועוד וכי אדם הוא להנחם אלא לומר שתחילת המחשבה הוא סוף המעשה שבתחילה עלה במחשבה לבראות שנים אדם בפ"ע וחוה בפ"ע כי היכי דהוי בסוף המעשה ולבסוף במעשה לא ברא הקב"ה אלא אדם לבדו כדי שיכיר בטובה דכתיב ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו' ולאדם לא מצא עזר כנגדו וכדאמרינן באלו טריפת אמתני' דסימני בהמה וחיה שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וצמחו ה"נ בתחילת המחשבה עלה לבראות אדם בפ"ע וחוה בפ"ע אלא במעשה ברא אדם תחילה כדי שיבקש לו עזר ויבנה מצלעו עזר לו. ואיכא למימר דר' אבהו דברי הכל היא ומעיקרא ס"ד למ"ד פרצוף היינו זכר ונקבה בראם דיו פרצופין פרצוף זכר ופרצוף נקבה והשתא דא"ר אבהו הכי למ"ד פרצוף נמי הנך תרי פרצופין חדא נינהו דחד גופא הואי וכדכתיב בצלם אלקים ברא אותו אותו חד משמע אלא זכר ונקבה בראם אתחילת מחשבה קאי דהוה לבראות אדם לחוד וחוה לחוד כדפלגינהו בסוף ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד אדם לחודי' בדיו פרצופין והיינו ברא אותו והיינו דארש"י בכתובות מאן דבריך תרתי סבר שתי יצירות הוי כמ"ד זנב ויצירת חוה לחודה הואי ואבע"א דכ"ע חדא יצירה הוא כמ"ד פרצוף ואדם וחוה בהדי הדדי בחדא יצירה איברו אלא מיפלג הוא דפלגינהו לבסוף והא דבריך תיתי אתחילת מחשבה דאברי אדם בתרין פרצופין כי היכי דליפלג להו למיהוי אדם לחוד וחוה לחוד וכתרין יצירות דמיין כדכתי' זכר ונקבה בראם דחשיב להו בתרי מחמת תחילת המחשבה: