גאון יעקב עירובין תנח

דליכא גומות תלי בכבוד בקרקע המרוצף כדאמר הרב בעל ב"י. ולמימלי בגלגלא היכא דליכא גינה וחורבה וכיתנא שרי כדאמר הרמב"ם וכאמימר ורבן אליהו אמר כוותי' דירושלמי נקטינן ועובדא דאמימר לא פליגי דהתם משום דלא צריך לקלא דגלגלא כלל ובכה"ג מודי דירושלמי ולדידי' כל משמיע קול אסור כר"ח לבר מהיכא דלא צריך לקלא כלל שרי ואביי דאותבי' לרבה מתני' סבור הוי למימר דאפילו אולידי קלא דלא מכוון אסירא ולא מיבעיא למיטרף אבבא דאכוון לקלא ואהדר לי' רבה גזירה שמא ימלא כו' והלכתא כוותי' בהאי פירוקא דאמימר קאי כוותי' אבל באינך פירוקי לא: ובמקדש בוזקין מלח ע"ג כבש אפי' בשבת כשמוליכין את העצים למערכה שלא יחליקו. ואח"כ מפנין אותו ואין מבטלין לה אפילו בחול משום שמוסף על הבנין ואם היה המלח בשעת הולכת דם חטאת ועולת העוף או בשעת הולכת איברים לכבש פסולין משום חציצה: ב' מתניתין: שרץ כו' פירש"י ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש והיינו דקא מיפלגי בסיפא מהיכן מוציאין אותו למידחייא לשבות ואע"ג דבמדינה נמי כי מנחא באפיה או בדוכתא דפסיד לה שרי לאפנויי' כגרף של רעי כעכבר דאשתכח באספרמקי דרב אשי וא"ל נקוטו בצוציתי' ואפקוהו ואמרינן בכל כתבי אמתני' דכופין קערה על הנר דטעמא דר' אשי משום דהוה כגרף של רעי ושמיע לי' מינה דצואה אפילו בלאו מנא שרי לאפנויי'. שאני באפיה דהדיוט דמאיס לי' אע"ג דכפי עלי' קערה ותו זימנין דאתי אינש ושדי לקערה ולא גזור בי' רבנן אבל במקדש כי כפי עלי' פסכתר סגיא ולא שרו רבנן אלא היכא דאיכא חיובא דאורייתא או משום כבוד שכינה כדאמרי' בשמעתין: שלא לשהות את הטומאה דקסבר אפושי טומאה עדיף ואפי' לר' ישוע דאמר בניתנין במתן א' שנתערבו בניתנין במתן ד' שב ואל תעשה עדיף. ואפילו לרבותינו בעלי התוס' דאמרי בהמיינו איכא איסורא דאורייתא הכא אתי עשה דוישלחו ודחי ל"ת דלא יטמאו א"נ התם כי יהיב מתן א' נעקרה מצות עשה ולא אתעבד מידי הכא מנחה טומאה במקדש ובירושלמי מדמי להו אהדדי ואמרי אתיא אילין פלוגתא כאילין פלוגתא: כופין עליו פסכתר ואפילו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ומייתי לה בכירה אמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר מ"מ קילא שבות דידי' משבות דדבר שאינו ניטל גופו: גמ': המכניס טמא שרץ למקדש חייב פירשה הראב"ד מאי חייב חייב מלקות דתניא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה ארבעים והרמב"מ דאמר אינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה אבל על בגד שהוא ראשון אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות אותבי' הראב"ד והא טמא שרץ ראשון הוא וחייב והרב בעל כ"מ תרגמא אליבי' דהרמב"מ הכא במכניס אדם טמא שרץ עסקינן ואנן קשיא לן אלא הא דתניא פרט לכלי חרס מאי