גאון יעקב עירובין רס

ומהא שמעתא נפקא לן הלכתא דצדוקי ודחזקה ודמומר לחלל שבתו. מומר לחלל שבתו בשוק אינו מבטל בצינעא מבטל ואמרו רבוותאי בשוק אפי' באיסור' דרבנן אינו מבטל ובצינעא אפי' באיסור' דאוריית' מבטל ולהר"י בזימנ' חדא לא הוי מומר ולא אמרו אלא דדחיק' לי' שעתי' כדאמרן ובחזקה אמר הרשב"א אמרי לה דלא מהניא ואפי' החזיקו והוציא אוסר ואמרי לה דמהניא ולא אסר ואחמרי בצדוקי דלא מהניא והריא"פ והרמב"ם ורבוותאי כולה אמרי דמהניא אפי' בצדוקי ולדידן אפי' חזקה כל דהו דלא הוציאו אלא נשתמשו בחצר או במבוי ואפי' בצדוקי מהניא ותו לא מצי הדר ואע"ג דללישנ' קמא לא פליגי בחזקה קי"ל בהא כלישנ' בתרא לקולא מיהא בירושלמי בשם כהנא אין הלכה. כר"י בהא ואע"ג דבבלי מייתי להא דשמואל בשלהי חלון דכ"מ שאמר ר"י בעירובין הלכה ולא אפקא לר"י דהכא מכללא. ואם הוציא עד שלא ביטל יכול לבטל ובצדוקי פליגי בה רבנן ורבו דאינו כנכרי:

ולענין עירוב אמר הרמב"ם דכל שאינו מודה בעירוב אינו מערב אלא מבטל רשות וכדפרישן למתניתין ומיבעי' לן למיזהר היכא דאיכא אינו עודה בעירוב דאוסר ולא מהני בי' עירוב ולא זיכוי לאקנויי לי' פתא ולא שותפות עד דבטיל רשותי' ואחזוקי ברשותי' מקמי דמפיק איהו ואי מחלל שבתו בפרהסיא עד שישכיר:

מתני':

אנשי חצר כו' אמר הרמב"ם ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו הרי כולם מותרין הן מפני שערבו כו' וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות וה"ה כאורח אצלם ואורח אינו אוסר ואמר עלה הרב בעל לחם משנה והוא שהחזיקו בני חצר בחצר וכן אמר הרב בעל ב"י והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם כו' כן משמע מפירש"י סוף פ"ב דעירובין וכ"כ סמ"ג וסמ"ק שאם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרין לו ולהן וכן אמר הרב בעל מע"א לאחר שהחזיקו בחצר ואמר רבן אלי' דקודם שהחזיקו אוסר כדתנן בשלהי עושין פסין לר"א ביתו אסור להכניס ולהוציא לו וה"ה לרבנן היכא דגלי וכדפירש"י התם ועל כרחך התם קודם שהחזיקו ואנן חזינן מדקא פסיק הרמב"ם ואמר כולם מותרין ואמר וגם הוא מ תר ולא קאמר אחר שהחזיקו מכלל דמותרין מ"מ קאמר אפילו קודם שהחזיקו וכדאמר ברישא הרי אלו מותרין להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר דאיהו נמי שרי אפי' קודם שהחזיקו ואי הרמב"ם הכא לאחר שהחזיקו קאמר לא הוה סתים דאכתי הא לא אשמעינן חזקה. ותו מדקאמר ואורח אינו אוסר ואי איתא מאי אריא משום דאורח אינו אוסר ת"ל דבתר חזקה תו לא אסר והא דקאמר להלן בתר הלכתי טובא מי שביטל רשותו והוציא במזיד אוסר ואם קדמו והחזיקו אינו אוסר ודאי לאו אביטל רשות ביתו דבהא האמר ואורח אינו אוסר ואפי' לכתחילה שרי. ואי קשיא לך הא דר"א הא מודה ר"א היכא דגלי ואמר לא מבטילנא דלא בטיל רשות ביתו כדאסיק התם בין לרבנן בין לר"א היכא דגלי גלי וכי קאמר ר"א בסתמא. סתם מבטל רשות חצרו ביטל נמי רשות ביתו. ובסתמא ביתו אסיר לי' דכי קא מפיק מביתי' כמאן דגלי דלא בטיל לביתי' דמי ואפי' אחר שהחזיקו אסור ולא אמרי' אורח הוא אלא אמרינן לא בטל. אבל היכא דגלי דבטיל רשות ביתי' למישוי' חוזר מביטולו בהא דקמפיק מביתי' לא משוינן לי' אמרינן כאורח בעלמא קא משתמש בדידהו ואפי' קודם שהחזיקו שרי. והרמב"ם שמיע לי' הא מדאמרינן בשמעתין אי דבטיל ביתו אמאי אסור ולא קאמר אמאי אסור להן מכלל דאפי' לדידי' לא אסיר. וכן אמר הרשב"א (עה"ק שער ד' סי' ז') ביטל להם רשות חצרו כו' אבל רשות ביתו לא ביטל עד שיבטלנו בפירוש ולפיכך להכניס ולהוציא מן החצר לביתו אסור לו ולהם אבל הוא והם מותרים להכניס ולהוציא מביתם לחצר. ביטל רשות חצרו ורשות ביתו הכל מותר לו ולהם להוציא ולהכניס מביתו לחצר או מביתם