גאון יעקב עירובין רלז

כדפרישו בתוס' וכיון דאיהו שרי תו לאו ככרמלית הוא ומישתרו כולהי ובהא איכא למיפרק עלתי' דרש"י דלא תיקשי הא. מ"מ הא דקיי"ל כר' יוחנן קשיא ואית לן למימר מדקאתו כל הני אמוראי קמאי ובתראי ופרשי להא דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בג אלא בד' ולא אשכחן נמי התם בפירקא דר"א דמילה מאן דליפלוג עלי' ודאי הלכתא היא וכדאסיק רב אשי התם מי גרם לחצרות שיאסרו בתים וליכא דכי לא ערבו חצרות עם הבתים הו"ל כמבוי שנשתתפו בו דמי גרם למבוי לאסר ולהצטרך לשתוף בתים גרמו לו וליכא דהא ליכא מאני דבתי בחצרות ומאני דחצר הא שרי לאפוקי להו למבוי ובמבוי שנשתתפו בו הא לא קמיבעיא לי' דשרי לטלטולי בגוי' וכדקא אזיל ופריש רש"י התם אבל עירבו חצרות עם הבתים אפילו לשמואל ור' יוחנן דאמרי מאני דחצר שרי לאפוקי למבוי מ"מ הואיל ושכיחי מאני דבתי בחצר והנך הא אסיר לאפוקי להו למבוי וצריכי לשתוף דמבוי הי"ל מבוי שלא נשתתפו בו ואין מטלטלין בו אלא בד"א והכא בעירבו חצרות עם הבתים ונתנו לו רשותם במבוי ולא נתנו לו רשותם בחצר אלא עירבו בחצר עמו. ומבוי הואיל וכמבוי שלו הוא ומותר להוציא אפי' כלים ששבתו בבתים תו לא הוי כמבוי שלא נשתתפו בו וכולהי אישתרי לטלטולי במבוי גופי' אלא דלישנא דרש"י דשבת לא משנת דאפי' לשמואל ור' יוחנן נימא הכי ועוד לשמואל ור' יוחנן תיקשי מי איכא מידי דמחצר למבוי שרי ובמבוי גופי' אין מטלטלין אלא בד'. והרמב"ם אמר כשמעתא דהתם ובעירבו אסור משום דכמאן דפתיחי לי' בתים בלא חצרות דמי וכבר תרגמא ה"ה אליבי' ואיכא למימר מודי הרמב"ם אם נתנו לו רשותן במבוי הואיל ואיהו שרי לדידהו נמי לא הוי ככרמלית וכמבוי שנשתתפו דמי ושרי כולהי לטלטולי במבוי גופי' אלא דרש"י לא פריש התם כהרמב"ם:

דף ס"ד א"כ בטלת תורת עירוב והא דתנן נתנו לו רשותן הוא מותר התם לשבת אחת הכא לעולם כיון דלא אגר להו והא דפליגי ר"י ור"ת אדרש"י דאמר יש ביטול מבית לבית כיון דמישתרו כולהי בכולהי שבת אתו למיעבד הכי ובטלת תורת עירוב לא ידענא מנא להו הא דלא לישרו להו כי שכחו דלמא לכתחילה נמי אתו למיעבד הכי דלמא שאני הכא דשרינן להו לכתחילה ולעולם דהא לא אפשר להו בלא"ה כיון דלא אגר להו אבל בעובדא דרש"י נהי דשרי כי איקרי ואישתלו לכתחילה מי שרי להו. ולמיגזר אטו לכתחילה מנא לך למיגזר מידי דהוה אעירובי תבשילין דשכח סמיך אגדול העיר ופושע אסור ה"נ שכחו שרו פשעו אסורין והיכא דשיירו חדרים אפילו לכתחילה שרו כי הא דתנן נתנו לו רשותן:

הא דאמר הר"י אעובדא דרש"י כשביטלו כל השכונו' רשות' לאחד אישתרו כולהי דאין דומ' לחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו ולא דמי למוציא מביתו לחצר שיש לו בחצ' חל' קשיא אלא הא דתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אפי' מביתו לחצר והוינן בה ונהוי אינהו לגבי' כי אורחין דביתו וחצר תרוי' רשותא דידי' נינהו ואמרינן חמשה לגבי חד לא הוי אורח ואי ס"ד כהר"י תינח להוציא מביתו לחצר הוי כמחזיק בחצר אלא להכניס מחצר לביתו אמאי לא מ"ש מביתו לבית חבירו ומ"ש מחצר לבית חברו והא עדיפא דחצר דמעיקרא לאו כולה דידהו אמרת אי קא מעיילי מינה לביתו הו"ל מחזיקי בחצר וביתו דמעיקרא כולי דידי' הוי כי מפיק מיני' לבית חברו מיבעיא דהו"ל כמחזיק בביתי' ואנן והן אסורין סתמא תנן ל"ש להוציא ול"ש להכניס כדתנא רישא ביתו אסור מלהכניס ולהוציא ושלהן מותרין ועלה קתני סיפא והן אסורין ואי אסורין להוציא קאמר הו"ל למיתני' והן אסורין להוציא ולהכניס מותרין:

לר"י ור"ת לא מהני ביטול מבית לבית כלל אא"כ שיירו חדרים לר"ש אהני לגבי האי דבטל ליה דשרי לאפוקי ועיולי ולאידך לאפוקי מביתי' לביתא