גאון יעקב עירובין כג

לחי הוקבע האי משהו לא מנכרא ומימר אמרי לא עביד לחי כלל וכולי' כותל דלאו לשם לחי הוא:

אי דמוקי לה בהדי' כו' אוקמוה רבנן דתו' ברחב יותר מח' דאי ח' כיון דקמוסיף ניתר בעומד מרובה על הפרוץ והריטב"א אמר משמי' א"נ אפי' תימ' ברחב ח' מצומצמות והכא לר"ה קאמרינן דלית ליה הא וכדאמרינן בהדיא רב הונ' ברי' דר"י טעמי' דנפשי' קאמר ולדידן לא מסתבר' אלא לר' הונ' נמי נהי דק"ו לא הוי. מי לא מודי דעומד מרובה על הפרוץ מתיר במבוי מסברא דהא דכולהי מחיצות מהני. ותדע דהנך רבוותא דאמרי הלכתא כרב הונא דפירצת מבוי בד' מ"מ בעומד מרובה מתיר כר' אשי דבתרא הוא. אלא מחוורתא כדשני מעיקרא דהכא במבוי יותר משמנה:

וקל וחומר מחצר טעמא דגמר מק"ו הא לאו ק"ו ה"א דעומ' מרובה לא מתיר אלא פירצה דניתרת במבוי היכי משכחת לה היינו פירצה היינו עומד מרובה על הפרוץ דפרוץ מרובה וודאי לא ניתרת. ותו האי תאמר במבוי דפירצתו בד' אי עומד מרובה לא מתיר אפי' בג' אסר' ואין לך פירצה שניתרת. וכ"ת רב הונא ברי' דר"י בעי גמיר דלא תימא אין פירצה ניתרת במבוי כלל וקא פריך מה לחצר שעומד מתירה עד פירצת עשר תאמר במבוי דאפי' תימא עומ' מרובה מתירו אינו מתירו אלא עד ארבע דלא משתמע הכי ומדרבנן בעלי התוס' נמי נשמע דלאו הכי הוא:

וכ"ת כל היכא דאיכא לחי ברוח רביעית אינך תלתא רוחי ודאי כי איפרץ כשיעור עומד מרובה מישרא קא שרי לה והכא עד דופן רביעי דאי לאו ק"ו אימא מבוי או בפתח גמור או בלחי דמינכר אבל פירצה בלא לחי כיון דהאי מבוי לית לי' לחי אפילו עומד מרובה דבכ"מ מהני הכא לא מהני. הא ליתא דלא יהא לחי גדול ממחיצה וכי אית לי' להאי מבוי לחי' ברוח רביעית אפי' איפרצו אינך תלת רוח. בפירצה מועטת מן העומד ניתרות. ולא מיבעיא אי סתים לרוח רביעית במחיצה גמורה ואלו סתים ג' מחיצות בתלת רוחי ועומד ברוח רביעית לא תהני והרי רוח רביעית ודאי קילא דאפי' לחי או פס מהני. וצריכנא לאוקמא הך שמעתא בגיפופא דמרוח אחת ופירצה דניתרת בדאית לה גיפופי מכן ומיכן ובכה"ג א"ר הונא פירצתו בד' אבל בגיפופא דמרוח א' לא שמעינן אלא מק"ו ובחצר קים לי' דאפי' בכה"ג מהני ונסיב ק"ו מינה וצריך תירוץ:

ומה חצר שאינה ניתרת כו'. לר"י ק' הא איכא למיפרך מה לחצר שכן פס ד"א אפי' בפרוץ מרובה מתיר בה משום דחצר בסתימה תליא וכל דסתים לה טפי עדיף ולא מיבעיא פס ד"א בעומד מרובה דמחיצה מעליא היא ומהניא בכולהי רוחא תאמר במבוי שבפרוץ מרובה לא מהניא בי' פס ד"א דלחי תקינו לי' רבנן סתימה דמחיצה לא תקינו לי'. עומד מרובה אע"ג דמחיצה מעליא היא נמי לא. נהי דמסברא מצית מימר. מק"ו מי מצית גמר הא איכא למיפרך. והאי פירכא אלימא מפירכא דפירצתו בעשר ואי נמי קסבר רב הונא ברי' דר"י מבוי נמי פירצתו בעשר איכא למיפרך וצריכנא מימר רעי בר חמא נקט מבוי וה"ה חצר ובחצר נמי פס ד"א הבולט מדופני של חצר אינה נידון משום פס וצריך פס אחר להתירה וכדמשמע מדברי רש"י והכא לאו משום דמשך חצר בד"א כדאמר במבוי דהא מבוי שאין ארכו ד"א אמר הרמב"ם ניתר בשני לחיין או בפס ד' כחצר אלמא חצר לא צריך משך ד"א. אלא משום דנפיק מתורת פס והכא מחיצה גמורה לא הויא דפרוץ מרובה על העומד הוא ובעינן הכירא דפס כי היכי דבעינן הכירא דלחי במבוי וצ"ת:

מה לחצר שפירצתו בעשר הא דאמור בתוס' היא הנותנת לא אמרינן אלא לסתור הק"ו ולא לסתור פירכא לא ידענא מאי הוא כי אמרי' הכי היכ' דבתרי מילי נינהו אמרינן בהא מילתא דבעית למיפרך לק"ו פריך לה מנ"ל הא מילתא מק"ו אימא