גחלי אש צה

עולותיך הבשר והדם, מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, הושיט השני לראשון (משום יקרא דכ"ג כעין קריאת כ"ג הפרשה ביוה"כ, תויו"ט שם) שתי הידים ונותנן לכ"ג וסמך עליהן וזרקן, נשמט השני והלך לו, אבל הראשון נשאר שם לקבל האיברים מן המושיטין וליתנן לכ"ג, וכך היו מושיטין לו שאר האיברים והוא סומך עליהן וזרקן, וכל זה חסר לפע"ד כאן, כיון דבכל העולות דינא הכי משום כבודו של כ"נ, אף כאן כך דמ"ש, ומה דתנן התם עוד ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקין, זה לא שייך הכא, דשאני התם בתמיד דכל השנה, דאין מצוה דוקא בכ"ג בוחר לו העבודה בעצמו באיזה שחפץ בה, אבל כאן ביוה"כ דכל העבודות בו בודאי הוא סומך והוא מקטיר] באו ועמדו על מעלות האולם ברכו את העם ג' ברכות של ברכת כהנים בנשיאת כפים ובהזכרת השם ככתבו, הגאון ז"ל חולק בזה על הרמב"ם וס"ל ז"ל דבכל העבודות עשו נשיאת כפים בסופן, אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דבמקדש לא היה נשיאת כפים רק פעם אחת ביום] נחנו מלת על מנחות הנסכים, ובללו שני עשרונים סולת בשלישית ההין שמן לאיל אחד וכן לשני והקטירום, הביאו יין לנסך שלישית ההין לאיל אחד וכן לשני, תקעו והריעו ותקעו בחצוצרות, דברו הלוים בשיר, שהה כה"ג לנסך ונסך עכ"ל:

ד) אחר שגמר עבודת האילים בא לו לפר ושעיר הנשרפין, כלומר לאימוריהן ומה הן האימורין מבואר ברמב"ם (בפ"ב ממעשה הקרבנות הי"ת), האיברים ששורפין אותן מע"ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הן הנקראין אימורין, ואלו הן האימורין של שור או של עז, החלב אשר על הקרב ובכללו מלב שע"ג הקיבה ושתי הכליות יותרת מן הכבד, ונוטל מן הכבד עם היותרת עכ"ל [לא הבאתי כאן אלא האימורין של פר ושעיר דבהן קיימינן, אבל ודאי צריכין אנו לידע גם מן הכבשים, ואף דביום זה של יוהכ"פ אין נפקותא, כי יתר הכבשים הנקרבין ביום זה הן כולן עולות ובעולות מקריב הכל ביחד החלבים עם האיברים כולה כליל, ואשמות או שלמים לא היו מביאין ביום זה, והחטאות כולן היו או פר או שעיר, מ"מ להתלמד למקום אחר צריך לברר, דאם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות שנאמר לעומת העצה יסירנה] ונ"ל שט"ס יש ברמב"ם במ"ש מן החטאות הנאכלות, דבין הנאכלות בין הנשרפות שניהן דילן. שוין לענין אימורין להקטירן ע"ג המזבח, כמו דאיתא ברמב"ם (פ"ז ממעשה הקרבנות ה"א) חטאת הנאכלת כו' מפשיטה ומפריש האימורין ומולחן וזורקן ע"ג האישים, ובהלכה ב' איתא, מוציא האימורין ונותנן בכלי ומולחן וזורקן ע"ג האישים, הרי שלא חילק בין אימורין לאימורין, ומ"ש נותן בכלי כבר כתבתי לעיל דאורחא דמילתא נקט, אבל בדיעבד אפי' הוליכן בידו ש"ד, ובענין החלב פליגי הרמב"ם ורש"י, דלהרמב"ם מקריב מלב שע"ג הקיבה, ולרש"י דהלכה כר"ע לא היה מעייל כלל חלב שע"ג הקיבה כמבואר בחולין (דף מ"ת):

ונ"ל דהאימורין של פר ושעיר הנשרפין לא היו מקריבין ביחד, אלא כל אימורין ואימורין כ"א בפ"ע, כמו בתחלה זורק מקודם דם הפר ואח"כ דם. השעיר אף כאן כך, ואף דהיה מערב אח"כ שני הדמים וזורקן יתד וכן שרף הפר והשעיר ביחד, מ"מ היכא דגלי קרא גלי, והיכא דלא גלי סברא הוא דלעשות כ"א בפ"ע טפי עדיף דכל זבח וזבח בפ"ע חשוב ולא יתערב כנ"ל, וכן פסק הרמב"ם במעשה הקרבנות שלא יערב חלבים בחלבים אף כאן כן:

סדר תמיד של בין הערבים והוצאת כף ומחתה עד גומרן של עבודת היום. הנה הגאון מהריעב"ץ בסידור שלו אצל תמיד של בין הערבים של חול כתב ואף דמדברי הרמב"ם נראה שאין חילוק כלל בין של שחר ובין של הערבים דכתב כסדר שעושין בכל יום בבקר כן עושין בין הערבעים, אבל באמת ישנן מילוקים רבים, א) הפייסות אינן בשל ערב רק אחת דקטורת, ושאר העבודות מי שזכה בהן בשחרית זכה ג"כ בין הערבים, ב) הרמת הדשן אינו בשל ערב, נפק"מ ג"כ ליום כפורים לענין המחתה לדברי הרמב"ן ולהגר"א לענין כהן שני שהלך עמו עם הכף, ג) מערכה ג' של ב' גזרי עצים חלוקה משל שחרית דבשחרית בכהן אחד היתה נעשית, ובערבית בשני כהנים, ד) וכן לענין שחיטת התמיד יש חילוק דבשחרית נשחט כנגד קרן צפונית מערבית, ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית, ה) הטבת נרות הן עכשיו מאוחרות כדאמרינן אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד, ו) הקטורת אע"פ שגם עכשיו היא קודמת לנרות, מ"מ אינה קודמת לאיברים כמו ששנינו של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים, ובין הערבים בין איברים לנסכים, ז) עוד כתב שגם בערב היו מפסיקין בהטבת הנרות, דרמב"ם ס"ל דבין בבקר ובין בערב היו מדליקין הנרות וכן מפסיקין בין ב' נרות לחמש נרות כמו בבקר, ח) נם סבר ק"ש וברכות וברכת העם ג"כ אומרין כמו בבקר, ט) שיר של בין הערבים אמרו ג"כ כמו בבקר על היום ע"כ בקיצור דבריו, וראינו שלא נוכל לעמוד על סדר תמיד של בין הערבים אפי' בחול, אלא כפי אשר פירש הוא ז"ל, וכש"כ ביוהכ"פ שיש עוד הרבה שינוים דמפסיק עם הוצאת כף ומחתה, לכן הוכרחתי להעתיק כל דבריו למען נבוא לדעת על בוריה:

וז"ל הגאון מהריעב"ץ בסידור שלו כך היתה עבודת התמיד ביוהכ"פ בבית אלקינו אחר חצות הביאו שני גזרי עצים והעלו למזבח, עלה כה"ג וכהן אחר עמו, (ולא היה פייס על השני, אלא הכ"ג אמר לחבירו זכה עמי בעץ שני) וערכו אותם על האש מערכה גדולה, הביאו כבש תמים בן שנה, השקוהו ובקרוהו משכוהו לבית המטבתיים, ואותן שזכו באיברין הולכין אחריו (גם לאלו לא היה פייס אלא לדעתו של כ"ג) ובשעת שחיטה היה הדישון כיצד עושין מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדים ליכנס להיכל ובידו הטני, נכנס הגיע למזבח נטל הטני והניחו לפנים, היה חופן מדשן הפחם שעל המזבח ונתן לתוכו, ובאחרונה כיבד השאר לתוכו הניחו שם ויצא, מי שזכה בדישון המנורה נכנס וכח בידו, בא ועמד על האבן שלפני המנורה, למ"ד נרות צפון ודרום היו מונחין, מדשן תחלה שלשה נרות צפוניים ומניח האמצעי (פי' דולג עליו) והולך ומדשן עוד שני דרומיים היותר צפוניים, בכל נר שכבה מסיר הפתילה ושמן הישנים ומקנת ונותן לתוך הכוז, (גם זו ההטבה י"א דבכ"ג היתה) ולמ"ד מזרח ומערב מונחים אם מצא שני מזרחיים דולקים מניחן ומדשן השאר,