גחלי אש צב

הוידוי נקרא כפרה, ולר' יהודא נמי הדין אף דבסדרא לא מעכב, אבל הגרלה מיהא מעכבת, אבל לר' שמעון הגרלה מעכבת ולכו"ע שילוחו אינו מעכב כלל, והתוס' פירשו דלדעת ר' שמעון אם מת קודם וידוי מביא אחר בלא הגרלה, ואם מת אחר וידוי אין צריך להביא אפי' אחר אע"פ שלא שלחו עדיין דשילוח אינו מעכב, ואם מת קודם וידוי וקודם זריקת דם חבירו יזרוק הדם של חבירו, ומביא אחר בלא הגרלה ומתודה עליו ולא יגריל אפי' למצוה דאין הגרלה אלא בשנים כדכתיב על שני השעירים, דלר' שמעון אין שני השעירים תלוין זה דזה, אלא שעיר המשתלח תלוי במעשה שבגופו, ואם נשפך הדם לא ימות המשתלח אלא יתודה עליו כיון שהוא חי, אבל לר' יהודא מעכבי אהדדי, ואם נשפך הדם מביא שנים אחרים, כל היכא דקרינן ביה ולקח אח שני השעירים, קרי ביה נמי ונתן על שני השעירים גורלות ע"כ:

ולענין הלכה כתב הרא"ש וז"ל בא לו אצל שעיר המשתלח אם מצאו חי סומך ב' ידיו עליו ומתודה עליו, מת אחר שהגריל יביא שנים אחרים ויגריל וכו', ומיהו זה לדעת ר"ש אבל ר"י סבר וידוי מעכב, והלכתא כוותיה לגבי ר' שמעון, וכן הדין אם מת של שם אחר הגורל יביא שנים אחרים ויגריל ויאמר הגורל וכו', ובתפארת שמואל שם מגיה איפכא ומיהו זה לדעת ר"י אבל ר"ש סבר וידוי מעכב, והלכתא כוותיה דר"י לגבי ר' שמעון וה"פ הא דאמר מת אחר שהגריל כו' ויגריל אתיא כר"י דס"ל דיעמד חי לכפר עליו קאי אמתן דמים של שעיר הפנימי וא"צ וידוי ואינו מעכב כלל, וא"כ כשמת המשתלח קודם מתן דם הפנימי ה"ז ישפך הדם כשנשחט או לאבד השני כשהוא חי, וצריך להביא שנים אחרים ולהגריל, אבל ר"ש ס"ל דשעיר המשתלח אינו תלוי חיותו בפנימי, אלא יעמד חי כדי לכפר עליו בוידוי דברים, וא"כ אם מת קודם שנשחט או נזרק השני, אזי יקח אחר בלא הגרלה, ושוחט השני וזורק ואח"כ מתודה עליו, והוא הדין אם מת אחר וידוי אין צריך אחר כלל, וכל זה מבואר היטב בדף מ' בתוס' ד"ה ואזדו לטעמייהו כו' ודוק עכ"ל התפארת שמואל ז"ל. נמצא לפ"ז דהלכה דוידוי לא מעכב כר' יהודה, דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה, והרמב"ם לא פסק כלל הדין עד אימת צריך להיות חי, אלא מדכתב כלשון המשנה אם משהגריל מת יביא זוג אחר ויגריל, משמע שפוסק כסתם מתני' וכר' יהודה, וממילא שמעינן דוידוי לא מעכב, אבל בעין משפט בש"ס מציין על דכרי ר' שמעון דצריך להיות יעמד חי עד וידוי דברים מציין "רמב"ם" וחפשתי ולא מצאתי וצ"ע על הציון הזה, וכן פסק הרמב"ם דהגרלה מעכבת ורק סדרן אינו מעכב הכל כר' יהודה, אבל במאירי כתב וז"ל, ולפי דרכך למדת ששעיר עזאזל שנאמר עליו יעמד חי לפני ד' לכפר עליו, צריך שיעמד חי עד שעת וידוי הנאמר עליו לשם כל ישראל ומה שנאמר בו לכפר עליו, אין ענינו בכפרת דמים מהפר ושעיר, אלא בכפרת גופו, והוא וידוי דברים שהרי כפרת דמים אין בו, וכל שמת קודם לכן, אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו, צריך להביא אחר, אבל אם כבר התודה עליו ואח"כ מת אין נזקקין לו, ויש פוסקין שכל שמת עד שנדחה לעזאזל צריך להביא אחר עכ"ל, ועתה אם נאמר כפסק המאירי שפיר אבל אם נאמר דהלכה כר"י במשנה קשה לי מאד ע"ז הפסק הלא ר' יהודה ור"ש קיי"ל כר' יהודה, ועוד שסתם מתניתין כוותיה דייקא כמו שכתבתי לעיל וצ"ע דר' יהודה ס"ל דאף אם לא התודה כשר, וכ"ש דשילוח לא מעכב לד"ה, דכי כתיב חיקה בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים, ולא בדברים הנעשים ביד איש עתי כמו שפירש"י ביומא ואף דבודאי איכא כפרה בוידוי כדכתיב וכפר בעדו ודרשינן כפרת וידוי, כבר תירץ הריטב"א אה"נ, אבל כיון דס"ל דוידוי אינו מעכב טפי איכא לפרושי בכפרת דמים, ומ"מ תמוה מאד, ואף דאמת דהלכה כן הוא דוידוי ושילוח לא מעכב, מ"מ כיון דכפרת כל ישראל תלוי בוידוי ובשילוחו דשעיר המשתלח, דשאר הקרבנות הלא אינן מכפרין כי אם על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר המשתלח מכפר על כל העונות, ולכך קשה מאד להבין במאי יתכפרו ישראל על שאר העונות אם לא התודה ולא שלח את השעיר כלל, ובודאי דהקושיא מרפסן איגרי י"ל כיון דהעיקר לר' יהודה הגרלה כדכתיב ולקח את שני השעירים, וכיון דנתבררה חלק גבוה, ממילא נדחה השני לעזאזל, אף שמת אח"כ או נאבד, מ"מ כבר מקרי של עזאזל, ומצוה להמיתו בכל מקום שנמצא, והוא כפרת כל ישראל בכל מקום שהוא והו"ל כמו נגמר דינו למיתה וישראל נכנסו תתחיו לחיים, ובודאי כ"ג מתודה אח"כ בלא שעיר, דכיון דרחמנא צוה כך אהני ליה כמו שנעשה כל מצותו כנ"ל:

ונ"ל עוד דאותן שפסקו דצריך להיות חי עד וידוי דברים ס"ל כיון דר' נחמיה ס"ל דכתיב חוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ, א"כ לר' נחמיה לא מבעיא דהוידוי מעכב אלא אפי' סדרן מעכב, א"כ הו"ל ר' נחמיה ור' שמעון חרי לגבי ר' יהודה והלכה כרבים, ובודאי הוא מלתא דמסתברא שהוידוי של שעיר המשתלח שכפרת כל ישראל תלויה בו, שיעכב כנ"ל, וזאת סברתו של המאירי וכן מסתבר לפסוק:

אחר שמסר את השעיר המשתלח להוליכו, בא לו כה"ג אצל פר ושעיר הנשרפין קרען והוציא את אימוריהן, ופירוש "אימוריהן" פירשו המפרשים החלב ויותרת הכבד שנותנים אותם להקטיר, ופירוש הפשוט שעושין בהם העבודה שאמור בהן, אבל בערוך פירש לשון אמורים שהם כמו אדונים על כל האיברים בשביל שעולים למזבח לחלק אדון עולם, א"כ הפירוש אמור כמו אדון והה"א נוספת, אבל במל"מ בהל' עבודת הקרבנות (פ"א) פי' שהוא מלשון את ד' האמרת שמשבחים בהם לאדון עולם עכ"ל, נתנן במגיס להקטירן ע"ג המזבח, אבל עתה לא הקטירן עוד, דהלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים אלו, ואח"כ ישקול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם, ויטבול שנית להוציא כף ומחתה, ויטבול שלישית למוספין ואימורי חטאת הללו ותמיד של בין הערבים, אלא אימא להקטירן נתנן למגיס להקטירן בו למזבח כשיגיע זמנו עכ"ל רש"י, אבל לפי' התוס' אינו חובה דוקא להעלותן בכלי אלא אפי' בידיו אלא כשקרען והוציא אימוריהן נותנן בכלי ולא ע"ג רצפה, כדי שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבילה, אבל אח"כ יוכל לקחתם בידיו להעלותן והרמב"ם כפי שפירש בשמו הכ"מ במעשה הקרבנות (פ"ז ה"א) ס"ל כפי' התוס' לכן כתב אצל חטאת חוץ ואם רצה ליתן האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותנן וה"ה אצל חטאות הפנימיות הדין כן, וכתב הלח"מ ואף