גחלי אש צא

ילכו עמו עוד ואפילו לראות את מעשיו אינן רואין אנשים הרבה אלא אחד כדי לקיים ארץ גזרה במאי דאפשר, אבל אחד צריך לראות כדי לבשר בשורה לאחיו שהלבין הלשון של זהורית והלכו מסוכה לסוכה דמותר עד שבאתה הבשורה טובה לירושלים, אבל הוא בעצמו כיון שיצא חוץ לתחום לא התירו לו יותר אלא שישב תחת הסוכה האחרונה כנ"ל, ועוד נ"ל הא דעכ"פ אחד צריך לראות את מעשיו דהלא לכאורה היתה יותר טוב לקיים ארץ גזרה ששוה אדם לא יראה אותו, דאולי מחמת התענית לא יוכל לגמור המצוה, צריך שיהיה מוכן אחר לגמור המצוה להמיתהו. דבדיעבד מותר באחר ע"כ, ועוד שיבשר לאחיו שהלבין הלשין ועוד אולי יסתכן כנ"ל:

מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו ודוחפו לאחוריו, הוא מתגלגל ויורד עד שנעשה איברים איברים, ופירש הרע"ב בשם הגמ' (יומא ס"ז) לא היה קושר כל לשון של זהורית בסלע, שמא תלבין מיד קודם דחיפת שעיר המשתלח, ומשמחת לבון הלשון של זהורית שיראה שכבר נתכפרו העונות ישכח מצות הדחיפה, וידמה שכבר נשלמה המצוה מאחר שהלבין הלשון, ולא היה קושר כולו בין קרניו שמא בשעת דחיפה, יכון השעיר ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו, ולא יוכל לראות הלשון כשהלבין ויהיו כל ישראל עצבון לפיכך קשר חציו בסלע, והיא לא תלבין לחצאין עד שתגמר מלאכת כולה, וכשקושר באחרונה חציו בין קרניו אע"פ שתלבין מיד לא יניח מלדחפו, הואיל והוא עוסק בה עכ"ל הרע"ב, ומלשון גזרה שמעינן שני דברים, אחד דנעשה איברים איברים דאין גזירה אלא דבר המתגור ויורד כלומר מתחתך לאיברים איברים וגם שמעינן מלשון, גזרה דמוליכו לצוק כלומר ארץ גזרה שלא ישב בה אדם מעולם, והיא מדבר שממה (תויו"ט משנה ו' פ"ו בתוספת ביאור):

ובגמ' איתא (ס"ז ע"ב) המדברה, המדברה, במדבר לרבות נוב וגבעין שילה ובית עולמים, פירש"י שלש מקראות בענין לשלח אותו לעזאזל כו', אבל הריטב"א פירש מדיכול לכתוב "מדבר" וכתיב "המדבר" שמעינן כולהו נוב וגבעון ובית עולמים, אבל תרי קראי אחריני אצטריכי, חד לגופא כלומר שישלחו למדבר, וחד שיהא המשלחו מזומן לכך איש שדה רגיל במדברות וכן הוא במדרש עכ"ל, מ"מ למדנו מזה פירוש חדש באיש עתי, כלומר שיהא מזומן ורגיל לכך, שקודם יוה"כ היו בוחרין באיש אשר רגיל ללכת למדבר, ואל יפול עליו לבו בבואו לארץ גזרה במקום מדבר ויירא לגמור מצותו, לכן בחרו באיש כזה אשר לא יחת מפני כל ויעשה מלאכתו באמונה:

דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו בכל דבר שממיתו, (רמב"ם בעבודה פ"ה הל' כ"ב) וכבר כתבתי לעיל בדעת התוס' ישנים שהלשון של זהורית שהיה קושר לא היה זה שמניחין עליו בבית המקדש, אלא אחר היה שהביאו שם מערב יוהכ"פ שלא ידחה יוהכ"פ, ואם שכחו להכין מעיוה"כ, מניחין אותו על ראש השעיר, דמחמר כלאחר יד הוא, ועיין לעיל סימן ל"ג מה שכתבתי שם), וכתב המאירי דהא דנעשה איברים איברים לא מצד גובה, וכן לא היה משופע כל כך, אלא יוצאין ממנו ראשי צוקים וחרבות צורים בהרבה מקומות וזה לשון ארץ גזרה עכ"ל, וכן כתב הרא"ש שצריך שיהא חתוך וקשה עכ"ל, ובגמ' איתא עזאזל שיהא עז וקשה, וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח, תנא דבי ר' ישמעאל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, כלומר על העריות מכפר עכ"ל רש"י ז"ל, ואותן איברים של שעיר המשתלח מותרין בהנאה, כדאמר רבא שם דמסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה (גמרא שם):

בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך, ואע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפי' ברשות חכמים, אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא ברשות, לזה התירו, לפי שירא לעמוד במקום שתחשך במדבר, כן פירש"י והרע"ב ועוד שהוא מעונה מחמת תענית וחלוש שהלך בו ביום י"ב מיל (המאירי):

דין טומאת בגדים להמשלח אח השעיר לעזאזל, איתא ברמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"ה הלכה י"ד) הוא טעון טבילה והערב שמש, והוא מטמא כל כלי וכל בגד שיגע בו, והכלים שעליו כל זמן שמתעסק בשילוח, שנאמר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, ומאימתי המשלח מטמא בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לצוק, אבל אתר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורין עכ"ל, ובראב"ד שם, א"א דבריי סתומין לא נודע אם אומר שהמתעסק בו אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים מפני שנגמר שילוחו, ואם נתכוין לכך למה ליה למימר כלים ובגדים אפי אוכלין ומשקין נמי לא מטמא, שהרי אינו מתעסק בשילוח כלל, ואולי אמר על הדוחה עצמו שדחהו, אחר דחייתו אינו מטמא כלים ובגדים שאינו מטמא אלא בשעה שמתעסק בו, אבל כשפירש ולד הטומאה הוא ואינו מטמא כלים, ודבר זה יש לו פנים במשנת זבים, ולא תימא לאחר דחייתו, אלא אפי' קודם דחייתו אם פירש הוא ו אי אתר פרישתו אינו מטמא כלים, כל זה צריך לפנים עכ"ל הראב"ד, וכתב ע"ז הכ"מ ול"נ דפשיטא שכוונת רבינו כפי' השני, ומ"ש שיש לו פנים במס' זבים הוא מדתנן בפ"ה, ומ"ש ולא תימא לאחר דחייתו אלא אפי' קודם דחייתו אם פירש הוא ועשאו אחר, טעמו לומר, דא"כ למה תלה רבינו הדבר באחר שדחהו, אפי' קודם שדחהו נמי אפשר דאינו מטמא כלים, וי"ל שאע"פ שהדין כן הוא שמאחר שפירש מדחייתו שוב אינו מטמא כלים, מ"מ רבינו אורתא דמילתא נקט שאין דרך להניח מצותו שיעשנה אחר עכ"ל, ואיתא עוד בגמ' המשלח מטמא בגדים, ופירש"י המלוין אותו מירושלים, אבל לישנא דהשולח את המשלח לא משמע דקאי אמלוין שהם רבים, וי"מ דעל כ"ג המשלחו קאי, כלומר שהוא נותן את השעיר ליד המשלחו (המאירי):

בגמרא יומא (דף מ' ע"ב) איתא דהא דכתיב אצל שעיר המשתלח יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, עד מתי יהיה זקוק לעמוד תי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר עד שעת וידוי דברים, ולפירש"י הפשט דלר' יהודה האי לכפר עליו" לא קאי על שעיר המשתלח, אלא קאי על כפרת הדם של שעיר הפנימי, אבל אם מת אחר מתן דם הפנימי אע"פ שלא התודה עליו אין צריך להביא אחר, דוידוי לא מעכב כלל, אבל לר' שמעון אם מת קודם וידוי מביא אחר שלא בהגרלה ומתודה עליו, ולר' שמעון לכפר עליו' קאי על שעיר המשתלח ומשמעו וידוי דברים, דבשעיר המשתלח ליכא כפרת דם, ורק