גחלי אש צ

עד סוכה האחרונה תמצא שהאוירים מעשר סוכות עשרה מילין מיל בכל אויר, ומן הסוכה האחרונה עד הצוק שני מילין, ונמצא שבין ירושלים יכולין לילך עד הסוכה הראשונה, ובני אדם שלנו בסוכות היו יכולין לילך עד הסוכה הסמוכה לזה שלן בה, ומתוך כך היקירי ירושלים היו מלוין אותו עד הסוכה הראשונה, ובני הראשונה עד השניה וכן כולם, בלא חילול שבת ויהכ"פ, אבל המוליך היה יכול להוליכו אפי' בשבת שכך אמרו עתי אפי' בשבת, ומ"מ בני סוכה אחרונה לא היו יכולין ללוותו עד הצוק, אלא עד אמצעית הדרך שמסוכה האחרונה לצוק שהרי שני מילין היו שם ומתעכבין שם ורואין את מעשיו עכ"ל המאירי, ומ"ש שאתה חושב מירושלים עשר סוכות עשרה מילין בכל אויר, כלומר שלא היו אלא תשעה מיל בין סוכה לסוכה אלא המיל הראשון היה מירושלים עד הסוכה הראשונה, כן צריך לפרש דבריו וכן פירש הרע"ב, ואיתא שם בגמ' (יומא דף ס"ו) דאצל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, ומעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וכתב הרמב"ם אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, וכן נראה לשון הרא"ש שכתב הרי מזון אם יצטרך לאכול, ולכאורה מנ"ל, דבגמ' לא אמרינן אלא כדי שיהא לו פת בסלו, כלומר כדי שלא יהא תאב לאכול ותתישב עליו דעתו, אבל אם חולה מסוכן הוא פשיטא שמותר לו לאכול, ואם אינו מסוכן למה באמת יהיה מותר לו לאכול, אבל בתוס' ישנים כתבו וז"ל ואיירי הכא שמסוכן כגון שאחזו בולמוס, ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר ויאחזנו בולמוס ימצא לאכול, לא היה רעב כ"כ עכ"ל, משמע מדבריהם דבודאי אם יאחזנו בולמוס ויהיה מסוכן מותר לאכול כמו תולה אחר שיש בו סכנה, ואם לא יאחזנו בולמוס אסור לאכול, ואין מכינין לו שם כי אם כדי שיהיה לו פת בסלו ע"כ ומקודם לזה כתוב בתוס' ישנים איפכא ומשמע דזה לשון אחר וז"ל, אבל אם היה צריך היו מאכילין אותו ואפי' לא היה רעב ביותר דוחה הליכת השעיר את יוהכ"פ והיינו כמו שבת וטומאה עכ"ל, כלומר שמותר לו לאכול כדי שיהא בו כח להוליך את השעיר והיינו כהרמב"ם דאם כשל כחו וחיישינן שמא מפני זה יתבטל מצות דחיית השעיר דוחה יוהכ"פ כיון דאי אפשר ע"י אתר אלא ע"י המזומן מאתמול, והא דמעולם לא הוצרך אדם לכך משמע שנס היה בזה דוגמא שלא אירע קרי לכ"ג ביוהכ"פ כדי שלא יתבטל עבודה, ואף דעבודת השילוח אינו מעכב, מ"מ כיון דכפרת ישראל תלויה בשעיר המשתלח ויהיו ישראל עצבין אם לא יראו שהלבין הלשון של זהורית נעשה נס זה, ומה שלא חשבו זאת בין הנסים שנעשו בבית המקדש, י"ל כמו שכתב התויו"ט, דבמקום הקדושה הגדולה, יותר שכיח להתגבר הטומאה וצריכין לנס, אבל כאן היה לו פת בסלו ואימת יוהכ"פ עליו לא שכיח כולי האי שיצרך לחלל יוהכ"פ עליו, לכן לא חשב להו בין הנסים כנ"ל. ונראה עוד לומר דמעולם לא התכוונו הרמב"ם והרא"ש שיתנו לו לאכול אם כשל כחו כדי שיוכל לקיים המצוה, דזה ליתא, דהא דדוחה שבת וטומאה מצינו בפירש בתו"כ ובגמ', אבל שיהא מותר ליתן לו לאכול זאת לא מצינו בפירוש, ואיסור כרת לא דחינן כגון זה, תדע למה לא מצינו אצל כ"ג שיהא מותר ליתן לו לאכול אם כשל כחו, דכל עבודת "ג יוהכ"פ תלוי בו, אלא ודאי דאם כשל כחו נכנס הסגן ומשמש תחתיו, ולא מחללינן יוהכ"פ עי"ז, ועוד דגנאי הוא במי שתלוי כל עבודת ישראל שיהא אוכל ביוהכ"פ, ואף כאן בודאי הדין כן, דהו"ל כמו שחלה שמשלחו ע"י אתר, אלא דאנן חיישינן לדבר אחר אם יכשל כחו מחמת טרדות הדרך אולי יסתכן, הכינו לו מים ומזון להצילו מידי סכנה, אבל שיהא מותר ליתן לו לאכול כדי שיהיה לו כח ללכת זאת לא אמרינן ועוד דכל המצות שדוחין הל"ת אינו אלא בעידנא, אבל כאן יאכל עכשיו כדי שיהא לו כח ללכת אח"כ, אבל בשעת האכילה לא מקיים שום מצוה, אין זה בעידנא, והו"ל כמו מכשירין שאינן דוחין שבת ויוהכ"פ, כנ"ל לפרש דעתם ז"ל, וראיה לזה נ"ל מהגמרא יומא (דף כ"א) דאיתא שם מה מלאכה שהותר מכללו עינוי שלא הותר מכללו, ופירש רש"י שאם באת ללמד מעינוי יש להשיב מלאכה הותרה אצל גבוה עכ"ל, הרי דעינוי לא הותר בשום מקום, ומכאן קשה לי על תפארת ישראל ג"כ דמפרש ג"כ דברי הרמב"ם כפשוטו שדוחה עינוי כתמידין דליתא וכן על התו"י קשה לי וצ"ע:

המלוים האחרונים אינן מגיעין עמו לצוק כמו שבארנו כי אם עד חצי הדרך, ועומד מרחוק ורואה את מעשיו, כן איתא במשנה שבגמ' פתח ברבים שמלוין אותו, וסיים ביחיד עומד ורואה, אבל במשנה שבמשניות איתא חוץ מאחרונה שבהן, ומשמע שעל החברים המלוין אותו קאי, ועל כל החבורה כולה קאי לשון יחיד, כלומר אנשי סוכה האחרונה שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד ורואה, דאלו על הסוכה אינו שייך מגיע עמו, וברמב"ם איתא כך ושובת איש אחד או אנשים הרבה כו' ואנשי הסוכה האחרונה עומדין בסוף התחום ורואין את מעשיו מרחוק עכ"ל, למדנו מזה שני דברים דלאו דוקא דצריך שילכו שם אנשים הרבה אלא אפי' אחד, ודייק ליה הרמב"ם ז"ל מדפתח התנא בלשון רבים וסיים בלשון יחיד כנ"ל, ועוד למדנו מזה דאם הלכו שם אנשים רבים לסוכה האחרונה, דכולן עומדין מרחוק ורואין את מעשיו, וטעם הדבר בלי ספק כמו דאיתא לקמן במשנה הרואה כ"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין לא מפני שאינו רשאי כו', ופירש הרע"ב שם דמהו דתימא דהרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת דאין מעבירין על המצות, וראיית עבודה מצוה היא משום ברוב עם הדרת מלך. קמ"ל דלא מיעבר מצוה הוא כיון שאינו עוסק במצוה עכ"ל, וכן הוא בגמ' הרי דראיית עבודה מצוה היא, אף דעבודת חוץ הוא כמו פר ושעיר הנשרפין מחוץ למחנה, מ"מ איכא מצוה משום ברוב עם אף כאן הדין כן, לכן נ"ל דלזה התכוין הרמב"ם:

וכתב עוד התויו"ט למה לא היו עושין עוד סוכה אחת עשרה, כלומר שיהא מותר להלך עוד מיל, ויהיו מותרין להלוך עד הצוק לראות מעשיו, ותירץ בזה"ל שא"כ לא היה מקרי ארץ גזרה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום עכ"ל התויו"ט. ולכן נ"ל לפרש דהתנא בדוקא קאמר בלשון יחיד עומד מרחוק ורואה את מעשיו, דלעולם היו אנשים מרובים בכל סוכה וסוכה דחביבה מצוה בשעתה ועשו לו כבוד גדול, ומלוין אותו מסוכה לסוכה מיקירי ירושלים אבל בסוכה האחרונה כדי לקיים ארץ גזרה בדין הוא שלא