גחלי אש פט

קרניו כמו דאיתא ברמב"ם פ"ג ממעה"ק וסומך בכל כחו, והלמ"מ דאין בצבור אלא שתי סמיכות, זאת של שעיר המשתלח ועוד של פר העלם דבר של צבור, וצריך שיהיה השעיר עומד בצפון ופניו למערב (שם ברמב"ם), וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ר' תטהרו, ושלשה פעמים היה מזכיר כ"ג שם המפורש ביוהכ"פ, וגם הכהנים יש להם כפרה בשאר עבירות בשעיר המשתלח ואף דלא קאמר בני אהרן עם קדושך מ"מ אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו:

מסרו למי שהיה מוליכו, הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים קבע ולא היו מניחין את ישראל, פירש הרע"ב ב"ד של כהנים לא היו מניחין את ישראל להוליכו, ואמרו טעם בזה בתוס' חדשים כי קבלה היתה בידם מי שמשלח את השעיר ימות באותה השנה, לכן לא הניחו לעשות זאת לישראל, דאף דמדינא כשר זר, דאף דכתיב ביה כפרה וליבעי כהן, מ"מ כתב רחמנא איש להכשיר את הזר (יומא ס"ו ע"ב), מ"מ השליכו הכהנים את נפשם מנגד, וחפצו בעצמם לזכות במצוה רבה כזאת שכפרת כל ישראל תלויה בו, ועיין בתוס' חדשים קצת באופן אחר, איש עתי פירוש מזומן מאתמול, כלומר לכתחלה צריך להזמין אותו מאתמול, אבל בדיעבד אם לא הזמינו או הזמינו ומת או חולה, משלח אותו ביד אתר, אבל אם נטמא המשלח, ה"ז נכנס למקדש ונועלו ויוצא שנאמר ביד איש עתי המדברה, ביד זה שהוכן אפי' נטמא, (תמצית מהרמב"ם בעבודה פ"ה הכ"א) ועוד פירש עתי שיהא מזומן ורגיל ללכת למקום מדבר והפקר שלא יפול לבו עליו בארץ גזירה (ריטב"א בשם המדרש):

ואיתא עוד בגמ' עתי אפי' בשבת לומר שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו, ואף דנם בעלמא אמרינן דחי נושא את עצמו וא"כ ליכא הכא חילול שבת, מ"מ חלה שאני דהשתא אין נושא את עצמו והנושאו מחלל שבת, כן פירש"י, והוסיף עוד המאירי לפרש, ואע"פ שלא אמרו דחי נושא את עצמו אלא באדם, ואף לדעת האומר נמי בבהמה, בחלה מיהא הרי היא ככפות, מיהא כל שצריך הותר בו חילול שבת בהוצאה לגמרי עכ"ל, מיהו הא פשיטא דמחלל שבת ויוהכ"פ בזה דממית אותו ואיכא משום נטילת נשמה והותר לו בשבת דהכשירו ודאי בכך ולא צריך לזה קרא. וכתבו בתוס' ישנים וז"ל בכריתות (דף י"ד) דתי לה ממאי דלמא שאני יוהכ"פ דהכשירו בכך ותימא אמאי לא פי' כך התלמוד כאן, י"ל שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר מבמקום זה אבל דוחק הוא לפרש דהכא מיירי בהרכבתו דהו"א דלא דתי יוהכ"פ אלא בשיכול השעיר ללכת ברגליו דאין הכשירו כשהוצרך להרכיבו על כתפו, ובכריתות מיירי להתיר איסור תחומין כלומר חוץ לי"ב מילין וכמאן דאמר שהן מן התורה, והשתא פריך שפיר דשאני יוה"כ דהכשירו בכך, כי אין נראה כלל שיהיו שנים אלו דברי רפרם, והתלמוד לא הזכיר כאן אותה של שם ושם אותה שבכאן עכ"ל וכן כתב השאגת אריה בסימן ע' דעיקר קרא משמע להתיר בשבת בשעת שילוחו דע"ז כתב קרא ועל איסור תחומין דתי שפיר דהכשירו בכך אבל על חלה צריך קרא ועיי"ש:

הא דאמרינן הכא דאפי' נטמא המשלח נכנס למקדש ולוקח השעיר מיד הכהן, היינו דוקא בטומאת מת דדוקא טומאת מת הותרה בקרבן צבור, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש ה"ט, וז"ל וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דותה את השבת ודוחה את הטומאה, ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת בלבד, ואף דאיתא עוד שם דהא דטומאה דחויה בצבור למדנו מקרבן פסח וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שדוחה את הטומאה, וא"כ בשלמא בשאר הקרבנות דלמדנו מקרבן פסח, וכמו בפסח אינו דוחה טומאות אחרות רק טומאת מת, דטמאים לנפש אדם כתיב ביה אף שאר הקרבנות כן, אבל הכא בשעיר המשתלח יש לה פסוק מיוחד עתי אפי' בטומאה, יוכל להיות דגם שאר הטומאות יהיו נדחין מפניה, הא ליתא, ראשית דסברא היא דמה מצינו בכל מקום דטומאת מת נדחית ולא אחרת אף כאן כן, ולא עוד דק"ו הוא, מה קרבנות שנכנסין לפני ולפנים אין דוחין אלא טומאת מת בלבד, שעיר המשתלח דשילוחו חוץ למחנה, ועוד דשילוחו בדיעבד אינו מעכב כש"כ שאין דוחה רק טומאת מת בלבד ופשוט הוא, מ"מ לזה צריך קרא עתי אפילו בטומאה ואף דלא מעכב בדיעבד כפרה ואינו לפנים מ"מ דותה טומאה כמו קרבנות משל פנים וא"ש ובודאי חידוש גדול הוא:

איתא בתו"כ דשעיר המשתלח מכפר על כל עבירות, אין לי אלא ודאות ספיקותיהם ואונסיהם ושגגותיהם מנין, ת"ל עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאת לכל חטאתם, יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם ת"ל אותם אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר, מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוהכ"פ חייבין להביאן אחר יוהכ"פ, וחייבי אשמות תלוין פטורין, ומיהא זה דמאשם תלוי פטור למידין מפ' אחר מכל חטאתם לפני ד' חטא שאין מכיר בו אלא ד' לבדו יוהכ"פ מכפר, ולא קרבן אחר והיינו אשם תלוי דאינו יודע אם חטא:

וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא ופירש הרע"ב כמין מעלה עשו לו שהיא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר, כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח לפי שהיו רגילים לתולשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא, ואל תשהה עונותינו אצלנו עוד, וכבש זה בא מתרומת הלשכה כמו דאיתא (שקלים פ"ד מ"ב) ופירש עוד שם הרע"ב דהיה כמין גשר ועליו היה הולך המשלח, והמאירי פירש בנין גבוה היו עושין לו מערב יוהכ"פ בעזרה:

עשר סוכות היו מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל, וס"ה היה י"ב מיל, ומיקירי ירושלים פירוש החשובים שבהם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה, פירש הרע"ב סוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לגור שם לפני יוהכ"פ שמלוין אותו מסוכה לסוכה, והפירוש הוא כך דביוהכ"פ בעצמו הולכין החשובי ירושלים ומלוין אותו עד סוכה ראשונה, אבל בני אדם אחרים הלכו שם מערב יוהכ"פ והלכו ולוו אותו מסוכה לסוכה, דבין סוכה לסוכה היה מיל, וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכשאתה חושב מירושלים