גחלי אש פה

היה להן בו שותפות לא היו מתכפרין בו, כן איתא בגמרא יומא (דף נ' ע"ב) וצ"ל ה"ה לביתו דג"כ מתכפרות בקרבן זה צריך ג"כ לומר שהפקיר להם, ובשביל זה הטעם שאחיו הכהנים יש להן חלק בפר הזה נקרא חטאת השותפין ואין עושה תמורה כדאמרינן שם וכן אם מת כ"ג האחר נכנס בדמו, ואפילו אם מת כה"ג קודם ששחט הפר. הכהן שממנים תחתיו אינו מביא פר אחד, אלא שוחט את הראשון ואינו חטאת שמתו בעליה, שאין חטאת הרבים מתה, מה הוא חטאת הרבים דיש לכל אחיו הכהנים חלק בו מבי גזא דרחמנא דנתן להם, כן איתא ברמב"ם עפ"י גמרא:

שחטו וקבל במזרק את דמו, לתיו"ט גם הכא קרצו, אבל לתפארת ישראל שחטו בכל השני סימנים משום דעבודת פנים ששייך דוקא לכ"ג הוא זהיר טפי, ונותנו למי שהוא ממרסן על הרובד הרביעי שבהיכל, כלומר רובד הרביעי שבעזרה שיוצא מן ההיכל, מונה את הרובדין ומניח, על הרובד הרביעי, דאלו בתוך ההיכל אי אפשר דכל אדם לא יהיה באהל מועד בשעה שנכנס אח"כ עם הקטורת, אלא ודאי ברובד הד' שבעזרה וצריך לנדד הדם כל זמן שכ"ג יהיה שם עם הקטורת עד שעת הזאת הדם, דדם שנקרש פסול להזאה, ועזרה והיכל חדא קדושה היא מדקרי ליה רובד הרביעי שבהיכל כדאמרינן בגמ', ומנא ידעינן שצריך לתת הדם לאחר שיהא ממרס בו עד שיגמור להקטיר הקטורת למדנו בתו"כ דכתיב ולקח מדם הפר נוטלו ממי שהוא ממרס בו, ופירש בקרבן אהרן, דמשמע שכבר היה מקובל ועכשיו נוטל להזות אותו, עכ"ל, ואחר שקבל הדם נטל מחתה ועלה לראש המזבח ופינה נחלים אילך ואילך, וחותה מן המאוכלות הפנימית וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה וגומר כל סדר הקטורת, כמו שבארתי יפה יפה למעלה בסדר הקטרת, וכתב התוי"ט ולכאורה דאין בין רישא לסיפא, דברים קורא אותו לרובד הרביעי שבהיכל וסיפא קורא אותו רובד הרביעי שבעזרה הוא דברישא הוא מונה מהיכל לחוץ, והכא מונה מירידתו מן הכבש והוא פונה למול ההיכל דאל"ה למה משנה הלשון ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי דארישא אמר כיני (פירוש כן היא) מתני' על הרובד הרביעי שבעזרה וברמב"ם כתוב בסיפא על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רביעי עכ"ל התוי"ט:

אחר שגמר מעשה הקטורת נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, (הממרס נ"ל שלא היה בזה פייס אלא אומר לסגן או לראש בית אב שבצדו שיהא ממרס) ונכנס למקום שנכנס, פי' שנכנס בו לקודש הקדשים ועמד במקום שעמד פי' בין הבדים ששם היה מקטיר הקטרת והזה ממנו בקדש הקדשים בין הבדים קרוב לכפורת טפח (לשון הרמב"ם) אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, פי' לא היה מתכוין שתהא אתת למעלה בחודה של כפורת העליון, והשבע למטה בעוביה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא לארץ נופלים, אלא כמצליף כמלקה הזה שמתחיל בין הכתפים ויורד למטה, כך היה מתכוין שיהיו ח' הזיות הללו בארץ כשורה זו תחת זו, כן פירשו רש"י והרע"ב, ואיתא בגמ' תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת, אלא כנגד עוביה של כפורת, וכשהוא מזה למעלה מצדד ידיו למטה, וכשהוא מזה לחטה מצדד ידיו למעלה, ופירש בלח"מ דלא באה הברייתא לפרש פי' לשון כמצליף, אלא באה לפרש איך אמר הכתוב על הכפורת ולפני הכפורת "דעל" אינו ממש למעלה, וכן "לפני" אינו למטה מאמצעה עכ"ל, אבל הערוך פירש כמו שמתרגם על הפסוק יודע כמביא למעלה, יצליף בקורנסא האיך גבר דמכים ידוהי (תויו"ט) ולההוא פירושא באה הברייתא לפרש מה הוא מצליף (לת"מ) והקרבן אהרן פירש וכשהוא מזה למעלה האחת מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה, וכשהוא מזה הז' הזאות למטה, מצדד גב ידו למעלה, ומזה למול פניו, אחת גבוה מכולן ואחת בנמוך ממנה וכולן נופלות לארץ, וזה פי' כמצליף שמכה זו תחת זו אחד גבוה ואחד בנמוך ממנה, ורבינו ירוחם פירש שהדמיון כמצליף כך הוא שלהמתנה של מעלה מצדד גב ידו למטה, ולמטה מצדד גב ידו למעלה, ובזה הוא כמלקה, שהמלקה מלקה שני שלישיות מאחוריו של נלקה, ושליש מלפניו, וכשהוא מכה מלפניו גב ידו למטה כדי שתגיע ההכאה על בטנו, וכשמכה מאחוריו גב ידו למעלה, וכך הוא בענין ההזאות, שבהמתנה האחת מצדד גב ידו למטה, ובשבע הזאות גב ידו למעלה עכ"ל קרבן אהרן. והמאירי פירש כמצליף כמנגדיא, כלומר שאינו מתכוין להכות במקום ידוע, אלא באיזה מקום שיזדמן לו, ובא ללמד שאינן נוגעים בכפורת, אלא שאף כנגד האויר של עובי הכפורת, ואינו מכוין בראשונה כנגד תודו העליון ממש, ולא בז' כנגד התחתון ממש, אלא כמלקה הזה שמגביה היד ומכה, ואינו מכוין באיזה מקום אלא היכא שיארע לו, אלא שבעליונה אם עברה למעלה מן הכפורת, או אם ירדו השבע למטה מן הכפורת אין בכך כלום עכ"ל, ולפ"ז לרש"י צריך להיות כל הת' הזיות כטדרן ממש, וכן ראה אותו ר"א בר' יוסי ברומי, אבל לפי' התוס' הובא ברא"ש מזה אפי' שלא כסדר, א"כ לפי' התוס' קשה ממעשה דרומי, וכתב בתפארת שמואל וז"ל, וצ"ל דודאי לר"א בר' יוסי שהיו מזין על הפרוכת היו מזין זו תחת זו כסדרן, אבל ההזיה עצמה לא היתה כסדרן, אלא הזיה א' היתה למטה, והב' למעלה רחוק ממנה, והג' באמצע וכיוצא בזה ואעפ"כ צ"ע עכ"ל, והרמב"ם השמיט הדין דהזיות יוהכ"פ צריכין להיות בכסדרן, ולא נתבאר בדבריו בין בעבודת יוהכ"פ בין במעשה הקרבנות ולמל"מ במעשה הקרבנות פשיטא ליה דצריך להיות דוקא כסדרן, מן התורה ומעכבין, ודעת המאירי נראה דלכתתלה בודאי צריכין להיות כסדרן ובדיעבד אינו מעכב, ואף שלא כתב זאת בהדיא, מ"מ נוכל ללמוד מדבריו ז"ל שכן דעתו וכבר נתבאר לעיל סימן ל"ד דיני ההזיות:

יצא והניח על כן הזהב שבהיכל, פי' את הדם של הפר, ואח"כ הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אתת למעלה וז' למטה, ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וכך היה מונה אתת אחת ואחת אתת ושתים וכו', יצא והניח על כן השני שבהיכל שהיה ג"כ של זהב, דעשו שני כנים כדי שלא יטעה ויחליף דם הפר בדם השעיר, ואע"ג דשל שעיר חיור ושל פר סומק, ואפי' בכתיבה, מ"מ ג"כ חיישינן לזה שאם יכתוב על המזרק הא' של פר והב' של שעיר משום חולשא דכ"ג חיישינן שמא יטעה, מ"מ למדנו מזה שהיו שני מזרקות אחת לדם הפר