גחלי אש פג

דכבר הניח הגורל עליהם תו לא מימלך עכ"ל. ולפענ"ד אין אנו צריכין לכ"ז דאפילו בחובה אסור ג"כ לומר מקודם לד' כי שמא ימות קודם שיוציא מפיו חטאת נמצא שמזכיר שם שמים לבטלה, וכ"ז בשאר הקרבנות דקריאת שם עשהו חטאת, שפיר חיישינן שמא מימלך, או אפילו לא ימלך דלמא ימות ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה, אבל כאן הגורל קובע חטאת והאמירה לא מעלה ולא מוריד ואינו אלא מצוה בעלמא, וכיון שעלה עליו הגורל הכתוב בעצמו עשהו חטאת, א"כ מאי חורבא נפיק מינה כנ"ל ודוק היטב, ושני הגורלות מניח אותן בכלי אחד המחזקת שתי ידים ולא יותר כי היכי דלא ליכוין ולשקול (שם בגמרא), ואף דאם יכוין לא יעשה מצות הגרלה, אה"נ דחיישינן להכי דמתוך שיחפוץ שיהא הגורל בימין ישכח מצות הגרלה (תוס' ישנים) ובבית שני מיירי שלא היו כ"ג כשרים, ויוכל לכוין להטעות את העם בזה (תוס' רי"ד שם):

ה) וטרף בקלפי כי היכי דלא ליכוין ולשקול, והעלה בשתי ידיו כאחת את השתי גורלות ועל אחד כתוב עליו לשם ועל אחד כתוב עליו לעזאזל, הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך, ואם של שם טלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כ"ג הגבה שמאלך, נתנן על שני השעירים כאחת ואומר לד' חטאת והן עונין אחריו בשכמל"ו, ובתוספתא איתא כי הכ"ג אומר לד', והסגן אומר חטאת, ופי' לשון "טרף בקלפי", פי' המאירי שמנענע הקלפי כדי שיתנענעו הגורלות בתוכו ואינו יודע איזה, אלא כפי מה שיזמין לו הגורל, מפני שסימן טוב היה להם כשהגורל עולה בימין, וכל שמכוין אין זה גורל, לפיכך תקנו שיהא טורף ומנענע כמה פעמים שלא יהא לו שום היכר עכ"ל, ולא פירש כרש"י והרע"ב שפירשו מלשון חטיפה אבל אין צריך לנענע, אבל להמאירי פירושו מלשון טרופה בקערה שהיה טרוף ע"י נענוע, ואם זכה כ"ג שני נסים נעשו לו, הגורל עלה בימין, ולשון של זהורית היה מלבין:

ו) קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו (משנה יומא מ"א ע"ב). "בית שילוחו" כלומר כנגד שער המזרחי דדרך שם ישלחו אותו (המאירי) אבל לנשחט לא נתנו מקום מיוחד בעזרה שיעמידוהו שם, דכיון דנשחט אקשירה קאי כדאיתא בגמרא, א"כ אין צריך להעמידו דוקא בצפון, וכן פירש"י (יומא דף ל"ז) דלא היו מקרבין כ"כ לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו כו', ובסדר אתה כוננת כתוב אף שעיר של שם יעמידנו כנגד בית שחיטתו, ומשמע מדבריו דצריך להעמיד במקום ששוחטין אותו, וכתב ע"ז הרא"ש ותימא דבהדיא מסיק בגמרא דאקשירה קאי עכ"ל, והרמב"ם סתם וכתב ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ולא כתב דקושרו לשעיר כנגד בית שחיטתו, וכתב הכ"מ ויש לתמוה דסתם במקום שהיה לו לפרש, והניח בצ"ע, והרע"ב פירש במשנה כנגד בית שילוחו פי' כנגד שער שיוציאו בו, ולנשחט היה קושר כנגד בית שחיטתו כלומר בצוארו, והשתא לא אתי לאחלופי בשעיר המשתלח שוה בראשו וזה בצוארו, ותרווייהו בשאר שעירים לא מתחלפי שאלו לשון של זהורית קשורה בהם, ושעירים אחרים אין לכון של זהורית קשורה בהם עכ"ל, בשם הגמ' יומא (מ"א ב'). ונ"ל טעם למה התחילה המשנה לפרש מקודם דין שעיר המשתלח שקושר לשון של זהורית בראשו ואח"כ שעיר של שם, הלא השעיר של שם בודאי חביב יותר שנכנס דמו לפני ולפנים. אלא נ"ל כיון שעיקר הרמז אם יהיו חטאיכם כו', דמרמז שכל החטאים יתהפכו ללבן במשתלח כתיב דהוא מכפר על כל העונות, וזה צריך קשירה בצמר צבוע אדום, אבל לפנימי דאינו אלא לסימן היה די בסימן אחר, לכן פתח המשנה לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח כנ"ל, ומה דתנן במשנה "בראש" אינו ר"ל בראש ממש אלא בין קרניו, כן פירש המאירי, אבל רש"י והרמב"ם והרע"ב לא פירשו על "בראש" כלום, וכן בגמרא לא נזכר בין קרניו. ונ"ל דהמאירי ס"ל כמו שפירש"י דבלשון הזה בעצמו שלחו לצוק עם זה הלשון שקשרו, לכן ילמד סתום מן המפורש לקמן במשנה (דף ס"ז) חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו, אבל כפי מה שפירש התוס' ישנים ואיכא דפרשו כן בהריטב"א דזה הלשון שהוזכר כאן במשנה נשאר בביהמ"ק, ומעיוה"כ הוליכו לצוק לשון של זהורית אחר שיהא מוכן ביד האיש עתי לחלקו על הסלע ובין קרניו, נוכל לפרש כאן כפשוטו בראשו ממש, דזה הלשון של זהורית היה קשור בראשו, ואח"כ משבא לצוק היה נוטל לשון אחר שהיה מוכן מאתמול והיה קושר חציו בין קרניו, וחציו בסלע:

ז) הגרלה זו דאמרן שתי מצות יש בה, א) העלאת הגורלות מתוך הקלפי אחד בימין ואחד בשמאל, והמצוה השניה נתינת הגורלות על השעירים, הראשונה מעכבת, ר"ל ההעלאה מן הקלפי, שאותו הגורל עושהו חטאת ולא קריאת השם, ר"ל שאם יאמר בלא הגרלה זה חטאת לד' וזה לעזאזל לא אמר כלום, אבל הנחת הגורלות על השעירים אע"פ שהוא מצוה אינה מעכבת, אלא כיון שעלה גורל של שם בידו נעשה חטאת שעיר זה שכנגד אותו יד שעלה בידו הגורל לשם, ומתוך כך ההגרלה פסולה בכל אדם (חוץ מכ"ג) אע"פ שאינה עבודה גמורה, שהרי אינו אלא כעין הקדש ועד שהוקדש אין שום עבודה עליו, אעפ"כ הואיל והיא מעכבת פסולה בזר, אבל ההנחה הואיל ואינה מעכבת כשרה בזר, ואע"פ שההגרלה וההנחה בבגדי לבן הם נעשים שהרי כשהתודה על הפר הולך לו לשעירים, ובדברים הנעשים בבגדי לבן חוקה כתיב בהו ומעכבים, ולא רק בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הוא מעכב, אלא אפי' דברים הנעשים בחוץ כגון בהיכל ובעזרות כמו הגרלה נמי מעכבין, מ"מ הואיל ואף בלא הנחה נמי קדשי בהעלאה לבד, אין הנחה נחשב לכלום, אבל הגרלה מיהו מעכבת, ואצ"ל הוידוי של השעיר המשתלח, דבשעיר שנעשה בפנים לא היה בו וידוי כלל (המאירי ומתבאר מגמ' יומא), וכן הם דברי הרמב"ם בעבודה, והלכה פסוקה היא, והלח"מ הקשה על הרמב"ם במאי דפסק דמשום דהנחה לא מעכבא, וכשירה בזר, אבל ההגרלה מעכבת לפיכך פסולה בזר, והקשה עליו הלא שחיטה ג"כ מעכבא, מ"מ מפני שלאו עבודה היא כשירה בזר, א"כ ה"נ נימא כן דהגרלה נמי לאו עבודה היא א"כ לתכשרא בזר, ותירץ דלא דמי לשחיטה דלאו עבודה היא כלל שנוהגת ג"כ בתולין, משא"כ הגרלה דלא בריר שאינה עבודה אלא משום דאיכא מ"ד דכשירה בסגן וכדכתב רש"י עכ"ל. ועוד יש לתרץ כיון דאף דהגרלה כשירה בשמאלו של כ"ג, א"כ אינה עבודה חשובה כ"כ,