גחלי אש פב

א"כ בודאי צריך הוא בעצמו להבליעו וא"ש, ואיתא עוד בקידושין (דף ע"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב שם של מ"ב אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו, וכל היודע אותו והזהיר בו ומשמרו בטהרה. אהוב הוא למטה ונחמד למעלה, ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שתי עולמות עוה"ז ועוה"ב ע"כ, ואף דאנן קיי"ל דמזכיר שם של בן ד', אבל כיון דרב האי גאון ז"ל ס"ל דמזכיר שם של בן מ"ב, לא נמנעתי להביא את המימרא הזאת, ואח"כ בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח כן איתא במשנה (יומא דף ל"ז ע"א) וכן איתא ברמב"ם (בעבודה פ"ג ה"ב) ופירש בלח"מ אף דהרמב"ם פסק דרובא דמזבח בדרום ומקצתו בצפון קאמרה המתניתין דהיה מגריל כנגד המזבח במזרחו בחלק צפונה שלו כלומר בחלק המזבח שהיה בצפון לאפוקי שלא בחלק שהיה בדרום בהגרלה טעונה צפון ומ"ש לצפון המזבח ר"ל בחלק צפונה של מזבח ולעולם מקצת המזבח בצפון נמי קאי עכ"ל, אבל ברא"ש איתא ז"ל ובא לו למזרח העזרה להגריל אינו צריך אלא שיהא בעזרה עכ"ל דלא כתב בצפון כמו דאימא בפירוש במשנה וברש"י בגמרא פירש בא לו למזרח העזרה חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב והעמיד אותם לפני ד' אבל לא לקרבן כ"כ לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו כדתנן לקמן הביאו לו את השעיר שחטו עכ"ל. ובד"ה לצפון המזבח כתב כלומר משוך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד האויר שבין מזבח לצפון, דאע"ג דלא שחיט ליה הכא, מ"מ כל מעשיו טעונין צפון, ואשמועינן שאין צפון כנגד מזרחו של מזבח עכ"ל, ולכן תמיה לי על הרא"ש ז"ל דלא די שלא הזכיר כלל צפון, אלא כתב עוד בפירוש שאינו צריך אלא שיהיה בעזרה וצ"ע ובתו"כ כתוב ג"כ בפירוש דטעון צפון:

הכ"מ פירש דהרמב"ם פסק כראב"י, ומגיה בדבריו דצריך להיות כבין האולם ולמזבח, כדמוקי לה בגמרא, אבל התויו"ט פירש דהרמב"ם פסק כרבי, אבל רבי לא הוסיף בכולי צפון, אע"ג דמרחיק הצפון למערב ולמזרח מ"מ אפשר דס"ל דוקא מה שכנגד בין כותל המזבח ולכותל צפונית העזרה לרבי אינו כשר מה שבין הכיור כו' והלח"מ כתב דפסק כראב"ש והרע"ב פסק כרבי, פירוש במשנה דס"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר, ומהמאירי נראה שמפרש כהלח"מ דפסק כראב"ש עיי"ש, ומהריטב"א נראה ג"כ שמפרש כהלח"מ דכתב דלעיל לאו דוקא, אלא לאפוקי מדר' יוסי ברבי יהודה ומרבי, ולמימר דאי מתניתין כפשטא ראב"ש היא, ולכשתמצא לומר דתנא דמתניתין סבור ליה דכולי מזבח בדרום, תני כבין האולם ולמזבח, ואכתי הוי כראב"ש נמי עכ"ל. ואף דהרמב"ם סבר דרובא דמזבח בדרום מ"מ מצי סבור כראב"ש, ולא צריך לשבש. דוק ותשכח כי קצרתי:

בא לו להגריל. ב) הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ומפרש בגמ' דמצדד אצדודי, ופירש"י לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו, אף כאן היו הולכין אחורי כה"ג כך, ואף דהרמב"ם כתב דין זה בהלכות ת"ת, מכל מקום השמיטו בכאן אף דמפורש בהדיא בגמ' דאף בכ"ג הדין כן, וצל"ע ואפשר דאשם סמיך:

ג) ומעמידין שני השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח, וכ"ג בא לשם, והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, וב' השעירים לפניו א' לימינו וא' לשמאלו, (לשון הרמב"ם בעבודה), אף דבמשנה בש"ס לא הוזכר רק ושם שני שעירים, מ"מ פשוט הוא דכשבא לשם היה הכל מוכן, וכתב הרא"ש השני שעירים היו שוין במראה ובקומה ובלקיחתן כאחת, וכ"ז אינו מעכב אלא למצוה, (וכבר בארתי לעיל כל פרטי דיני השעירים):

ד) וקלפי של עץ היתה, ואין עושין אותה לא מכסף ולא מזהב דחול היתה, דכלי שרת אין עושין מעץ, וכ"ת לקדשיה ונעבדיה מזהב התורה חסה על ממונן של ישראל, כן איתא בגמרא יומא (דף ל"ט) ואף דהגרלה לאו עבודה היא ואיך יעשו לזה כלי שרת ? י"ל דה"ק דאם יעשו אותו מעץ ויקדש אותו ידמו העולם שהוקדש וידמו שהוא כלי שרת, ויסברו שיכולין לקדש בו מנחה או לקבל בו דם בשעת צורך, ויאמרו שמותר לעשות כלי שרת מעץ, לכן לא קדשו אותו ועשוהו משל עץ, כן איתא בתוס' ישנים, וכתבו עוד לרב יהודה דאמר מצות ליהנות נתנו איך יוכל לקדשיה כיון דיכול לעשותו בשל חול דהגרלה לאו עבודה היא וא"כ נהנה מהקדש שלא לצורך, י"ל כיון דכבוד המצוה הוא מותר להשתמש בשל קודש, והריטב"א תירץ דבאמת קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו והיו יכולין לקדשה דאי לאו משום גזירה ואף הגורלות אין צריך לעשותן דוקא של מתכות אלא מותר לעשותן נמי של עץ, מ"מ בבית שני עשו אותן של זהב שכיון שאין להם תוך לא גזרינן, וכ"ת התורה חסה על ממונן של ישראל ולמה עשו אותן מזהב דשאני גורל עצמו דהשם כתוב על אחד מהן, והעלתם דאורייתא, וכן נמי ידות כלים עשו אותן של זהב משום דעבדי בהו עיקר שירות תדיר, כן כתב הריטב"א והגורלות צריכין להיות שניהן שוין לא יהיה אחד גדול ואחד קטן אחד כסף ואחד זהב (גמ' שם), וצריך כתיבה לשמה עליהן, כן כתוב בתוס' ישנים ע"פ ת"כ, ועל אחד היה כתוב לד' ועל השני לעזאזל, אבל בירושלמי דחקוק הוה עליהן דכתב יכול להמחק והיה כתוב עליו אחד לד' בשתי שיטות אחד מלמטן והשם מלמעלן. והקשה בתוס' ישנים משם הר' אלחנן, אמאי לא קאמר חטאת לד' שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים (דף א') לא לימא אינש לה' קרבן אלא קרבן לד' דלמא פשע ומדכר שם שמים לבטלה, ואומר רבי דשאני הכא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לד' והדר ועשהו חטאת, ופי' דהכא גזירת הכתוב דצריך שיאמר מקודם לד' ואח"כ חטאת, והריטב"א תירץ דהתם מדרבנן בעלמא, אבל הכא לא גזרו דכ"ג זריז ולא פשע, ועוד שהיה שם הסגן ואב"ד דמדכרי ליה, ועוד תירץ דלד' אין כאן לבטלה דסיום הגורל הוא ודי בזה, ומה שאמר אח"כ חטאת הוא מגזה"כ בעלמא ואינו מעכב, ולפי דברי התוספתא אין הכה"ג אומר כלל חטאת אלא לד' עכ"ל. ובתפארת ישראל תירץ דהתם בנדבה שייך דלמא מימלך משא"כ בזה דחובה הוא, ותו