גחלי אש פא

אבל וידוי זה שהוא על הפר מכפר בעצמו בלי דם, דלמדנו גז"ש משעיר המשתלח, מה התם כתיב וכפר ושם אינו דם, דהלא לא זרקו את הדם של שעיר המשתלח, אף כאן הוידוי בעצמו מכפר בלי דם (כדאיתא בשבועות דף י"ג ע"ב) וצריך להיות הוידוי דיקא באנא, ובשם, דכל זאת למדנו בגמרא מגז"ש, והיה מזכיר בכל וידוי ג' פעמים שם המפורש ב"ה, ואחת בהגרלה, וביחד מזכיר עשרה פעמים, ונשמע קולו עשרה פרסאות עד יריחו כדאיתא בגמ', ואיתא בטור או"ת וז"ל תניא בתוספתא אנא השם עויתי כו' אנא השם כפר נא, ובמקצת גרסאות מזכיר בפעם שני אנא בשם, וכתב ר"ת לא משגיחין ברבי חגי לגבי מתניתין, ובסדר של שלמה הבבלי כתוב בשניהן השם, אבל בסדר אתה כוננת כתוב בראשונה היו אומרים אנא השם, ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה נשנית בלשון העולם, ורב האי גאון כתב, לא בלשון זה היה אומר כ"ג אלא שם של מ"ב אותיות, ועדיין מצוי הוא בישיבה בקבלה, וידוע לחכמים, וכן כשהיה אומר לפני ד' תטהרו היה אומר שם המפורש עכ"ל רב האי גאון ז"ל, (כוונתו ג"כ לשם המפורש של מ"ב אותיות וכתב א"א הרא"ש ז"ל ואין נראין לי דבריו, דכיון דילפינן בגז"ש הזכרת השם של ד' אותיות אין לשנות אלא כמו שכתוב בפסוק הוא מזכירו ככתיבתו, והוא שם הנקרא שם המפורש, והוא מקור לכל השמות וכולן נאצלין ממנו, ועליו נאמר ההוגה את השם באותיותיו נעקר מן העולם, ואין להזכירו בגבולין ע"כ, וכתב רבינו סעדיה ז"ל, שראוי לומר לפני השם תטהרו, כמו שאמר אנא השם, וכתב הרי"ץ גיאות ז"ל, ואם אמר לפני ד' אין בכך כלום דקרא הוא דקרינן ואינו הוגה את השם באותיותיו, וכתב אבי העזרי על כל הזכרה היו מברכין וכורעין לכבוד השם יתברך, וכן מצינו בספרים כשמסר ר' נחוניא בן הקנה את השם לתלמידיו צוה להם לכרוע ולפול על פניהם, וכן אנו עושין לדוגמא עכ"ל הטור, ואיתא עוד בקידושין (דף ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שם בן ד' חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע, (פירש המהרש"א פירושו, קריאתו דכתיבתו הכל יודעין, עכ"ל) ומסיק שם בגמרא מסתברא כמ"ד פעם אחת בשבוע דלעלם כתיב, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפלה, וכתב שם והוא שם הנהגה והוא שם המפורש, וכל זה גדולה לשמו עכ"ל, הרי דס"ל להרמב"ם ג"כ כהרא"ש דשם של בן ד' הוא הוא השם המפורש, ובודאי אותו מזכיר הכה"ג ביוהכ"פ, ואיתא עוד שם בגמ' ר' אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה לא כשם שאני נכתב אני נקרא ע"כ, וכתב המהרש"א דהיינו הא דאמרינן דעוה"ז נבראת בא"ד, והעוה"ב בי"ה, בעוה"ז הוא גם דין נכתב ברחמים ונקרא בדין, ושם הקריאה מרמז "א" על ראש השנה, "י" מרמז על עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ ימי הדין, ולעוה"ב כולו רחמים עכ"ל, לכן נ"ל דכ"ג ביוה"כ שהיה אז מעין עוה"ב התפשטות הגשמיות ממש, וביכלתו היה אז לעורר רחמים גמורים על ישראל, לכן הותר לו לקראו ככתיבתו כנ"ל, וכתב התוי"ט מ"ש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בשם, דבראשונה שהיה מתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להשי"ת בשמו שמתודה לפניו, ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם, ר"ל שבשם הזה יכופר כי הוא המקור לכל השמות, וכדברי הרא"ש ז"ל שהוא שם של בן ד', ועוד כתב התיו"ט, ואף דבכל יום ברכו הכהנים את העם במקדש בשם המפורש, מ"מ לא היו כורעים אלא כשיצא מפי כ"ג ביוהכ"פ, ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם ר' משה קורדואירו ז"ל בסוף עבודת יוה"כ שבכל יום מזכירין את השם בברכת כהנים בניקוד א"ד כמו היום אצלנו, והכ"ג ביוה"כ מזכירו בניקוד חולם סגל קמץ סגול עכ"ל. ובספר יערות דבש חלק א' ביאר עוד הדבר וז"ל וכן שם המפורש א"א להזכירו כי שם המפורש צריך להיות בלי תנועות כלל רק בקול וזה א"א לבני אדם לדבר רק ביו"כ היה עפ"י הנס והיה יוצא מפי כ"ג בלי הזכרה כלל או נעות שפתיו של כהן רק מעצמו יוצא בלי תנועות פיו כלל ולכך היו משהחיים וכורעים והתיו"ט תמה מה החרדה הזו תמיד היו מזכירין במקדש השם ככתבו (ואני תרצתי שהיה לאחר שמעון הצדיק שלא היו מזכירין את השם ככתבו) אבל לפמ"ש ניחא כי יפה עשו שחרדו כי הוא קול ד' יחולל אילות והנה הדיבור היוצא מקול הן המלאכים והן בגדר ארבע חיות הקודש שהן בארבע מוצאות כי מוצא החמישי שהן אותיות הגרון הן אותיות הקול והן תוכן עלילים הראשונים עכ"ל כלומר דאותיות היחוד הן כולן אותיות הגרון דלא צריך לזה תנועה כלל כי הוא האחדות האמיתית ולזה מרמז קול השופר כמו שמבאר שם למעלה מזה והבן. וכתב עוד התויו"ט אף דבמשנה איתא רק אצל שעיר המשתלח שהכהנים והעם כורעים, מ"מ פשוט הוא דבכל הוידוים בשעה שמזכיר את השם היו כורעים בכל עשרה הזכרות, דבהזכרה תליא מלתא, ובתוס' חדשים רצה לומר דבשני הוידוים של פר, לא היו שומעין כל ישראל את השם שהזכיר הכ"ג, שהפר היה עומד בין האולם ולמזבח, משא"כ אצל שעיר המשתלח, דהשעיר היה עומד בשער המזרח ושם היה מתודה עליו, ולכן שמעו כל ישראל, ואף דביריחו היה נשמע קולו של כ"ג, דהרי רש"י כתב דרק פעם אחת היו שוחטין עכ"ל, ובודאי זה דוחק, כיון דהרמב"ם מביא אבל כל הוידוים, וכן נהגו בכל ישראל שכורעים בכל האזכרות, דודאי שמעו כל העם קולו של כ"ג בכל האזכרות, ואף ביריחו דרחוק י' פרסאות שמעו פעם אחת פשוט הוא שבעזרה שמעו תמיד, ובספר הקנה איתא וכן כתב האר"י ז"ל, מה שאנו אומרים שם המפורש יוצא מפי כ"ג, שהכ"ג לא היה מוציא את השם הקדוש והנכבד יתעלה מפיו, אלא כשהגיע לשם, השם היה יוצא בעצמו מפי כ"ג, דכתיב בכל מקום אשר אזכיר ולא כתיב אשר תזכיר, וכתב הרמב"ם בראשונה היה מגביה קולו בשם כיון שרבו הפריצים חזרו לאמרו בקול נמוך, ומבליעו בנעימות עד שלא יבינו בו אפילו חבריו הכהנים עכ"ל, והובא ג"כ בהגהות אשר"י, והלחם משנה תמה ע"ז וז"ל קשה דבפרק עשרה יוחסין לא אמרו כן אלא על שם של בן י"ב אותיות ולא על שם של בן ד'. ונ"ל דהרמב"ם לא היה גורס שם כן, דכך כתב ג"כ בהלכות תפלה עיי"ש, ועוד הקשה הלח"מ דמקידושין נראה דכ"ג היה אומר את השם במהרה בזמן שאחיו הכהנים מנעימים קולם, ורבינו ז"ל כתב בהיפוך, שהכ"ג היה מבליעו בתוך נעימותיו, והיה מזמר כשאומר השם שלא יבינו מה שהוא אומר עכ"ל, ונ"ל דבעת הדוכן שהיו שם כהנים אחרים, שפיר היה יכול להבליעו בשעה שהכהנים היו משוררים, אבל ביוה"כ הוא בעצמו אמר ולא הכהנים,