גחלי אש פ

היה די בג' אמות, כי כשנכנס למים עולין המים על ראשו, וכתב התויו"ט במדות שהיתה מעלה מיוחדת מלשכת המדיחין ע"ג בית הפרוה מחולקת במחיצה בל יראה העולה לתוך המדיחין, ולפיכך תנן משם עולה, כי לא יתכן שילך דרך המדיחין שיש שם ריח מהקרבנות שמדיחין שם ואין זה כבודו עכ"ל, והמעלות היו בנין אבנים מגולגלות וסובכות כמו שפירש הרע"ב, ולפי דעת פר"ח בס' מים חיים ובהגהות רעק"א ז"ל משמע שדוקא מטבילה שניה ואילך כיון שהיתה בקודש שם היה מותר להתם חמין או עששית של ברזל מערב יוה"כ, דכיון שהיתה בקודש אין שבות במקדש, אבל בטבילה הראשונה שהיתה בחול אסור דשם יש שבות, אבל כפי הנראה מס' שער המלך שכתב לענין הזאה שבבית המקדש אפי' בהר הבית מותר כמו דאיתא בעירובין נראה דאין חילוק, וכן נראה מדעת הרמב"ם והרא"ש והתורת עולה דאין חילוק, וכתב עוד המרדכי שם בפ"ג דשבועות, ואף דבטבילה בחמין ליכא דגזרו משום גזירת מרחצאות כדאמרינן בברכות וכי יש טבילה במים חמין והא שאובין נינהו דפירושו כשאובין חשיבי, א"כ למה התירו לכ"ג להחם לו חמין לתת לתוך המקוה להפיג צינתן, דשאני ביהמ"ק דהתירו ג"כ שבותים אחרים כ"ש עבודת יוהכ"פ דתקיפא טובא עכ"ל, ולמדנו מזה שני דברים א) למדנו דאסור לכל אדם לטבול במי מקוה חמין משום גזירת מרחצאות, ב) למדנו עוד דהא דבביהמ"ק התירו שבותין, לאו דוקא צורך שבת, אלא אפילו שבותים אחרים, דהלא גזירת מרחצאות אינן ענין לשבת, אלא ודאי כל גזירה דרבנן נקרא שבות והם אמרו לאסור והתירו בצרכי המקדש כדאמרן, אבל בירושלמי אסרו להחם חמין משום גזירת מרחצאות לר' יהודה אפילו מעט, כן פירש בק"ע ופני משה שם לד"ה שיהיה כל המקוה מחמין של ערב יו"כ ולא התירו אלא מעט חמין ועיי"ש:

ד) וכתב המשנה למלך דפריסת סדין בין כ"ג ובין העם בודאי צריך בכל הה' טבילות דגנאי הוא לכ"ג לראותו כשהוא ערום אבל דשיהא של בוץ כדי להכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, כלומר בבגדים לבנים, זאת היא רק בשתי טבילות הראשונות דתרי הכירא עבדינן כדאמר רב כהנא ביומא, אבל מדברי הרמב"ם נראה שבכל הה' טבילות היה פריסת סדין של בוץ עכ"ל, ובמשנה איתא הביאו לבית הפרוה. ויש לדקדק הלא בית הטבילה על גג בית הפרוה היה ולמה לא הביאו אותו עד בית הטבילה ממש. ונ"ל לפרש דבאמת לא היו מלוין אותו אלא עד המסיבה ומשם להלן היה עולה בעצמו, וטעמו של דבר נ"ל כיון דכ"ג אסור לראותו ערום הוא בעצמו פשט שם את בגדיו וירד. ואף דכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש, רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, דזה דוקא בכל השנה כולה שנכנס לבית המרחץ במקום שאינו מקודש. מותרין אחרים לרחוץ עמו, אבל כאן בקודש שהיתה מיוחדת לכ"ג אסור לרחוץ עמו אחרים, וגם אסור לראותו ערום, והלכך הלך שם יחידי, כן נ"ל. ולפ"ז הא דתנן הורידו אותו לבית הטבילה אין הפירוש שהם מורידין אותו בעצמם שם, אלא הפירוש לפענ"ד שהיו מלוין אותו עד שם, ובמשנה יומא (דף ל"ד) איתא הביאוהו לבית הפרוה, ואח"כ במשנה השניה איתא לשון בא לו, ויש לדקדק למה אצל שאר דברים מצינן בלשון הפעיל דרך גדלות כגון מפרישין אותו, מסרו לו זקני ב"ד, מסרוהו זקני ב"ד לזקני כהונה והעלוהו לבית אבטינס, הורידו אותו לבית הטבילה, הביאו לו את התמיד, הביאוהו לבית הפרוה, ובשאר דברים מצינן, שבא בעצמו כגון בא לו אצל פרו, בא לו למזרח העזרה, בא לו אצל פרו שני', ואח"כ הוציאו לו את הכף ואת המחתה, הביאו לו את השעיר, ואח"כ עוד הפעם תנן בא לו אצל שעיר המשתלח. בא לו אצל פר ושעיר, בא לו כ"ג לקרות, וצ"ע דודאי לכ"ג משתמשים תמיד לפניו כהנים אחרים כי כן דרכו להראות גדולתו מן התורה על שאר אחיו הכהנים:

ה) קודם הטבילה שניה קדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב ופשט וטבל ועלה ונסתפג, והביאו לו בגדי לבן של י"ח מנה וקידש עוד הפעם ידיו ורגליו, וכתב הרא"ש ובא לו אצל פרו, והיה עומד בקרן צפונית מערבית באויר שבין האולם ולמזבח, לא כנגד המזבח ממש כנגד צפון, והיו עוקמים את ראש הפר שיהא ראשו לצד דרום ופניו לצד מערב, ולא היו מעמידין אותו להדיא ראשו למערב ואחוריו למזרח שמא ירביץ גללים עכ"ל, וכתב הריטב"א ואף דאמרו במדרש דמעולם לא הרביץ גללים אלא שאין לנו לסמוך על הנס עכ"ל, ופסק הרא"ש בזה כראב"י כדאיתא בגמרא וכדפירש רש"י דלא היה עומד ממש בין האולם ולמזבח, אלא סמוך לבין האולם ולמזבח, אצל מקצוע צפונית של מזבח, שהיו מקריבין אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ"ג, ויותר מכאן לא יוכל לקרבו, דאי מעייל כנגד המזבח לאו בצפון הוא עכ"ל, אבל הרמב"ם לא כתב כבין האולם ולמזבח, ולכאורה קשה הלא משנת ראב"י קב ונקי, וצריך לפסוק כדבריו, וכתב הכ"מ דבאמת צריך להגיה כך בדבריו, אבל התיו"ט כתב דהרמב"ם סמך על המשנה דמס' מדות דמזבח בצפון נמי קאי ופסק כרבי, והשוה את רבי לר' יוסי בר יהודה, הלכך דוקא בצפון המזבח, ואין צריך להגיה כמו שהגיה הכ"מ, והרע"ב פסק נ"כ כרבי דס"ל דכל צפון אפילו שכנגד המזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר ע"כ, אבל בס' המאירי כתב וז"ל לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו, ואעפ"כ אין הפר עומד לצד מערבי, ולא השעיר עומד לצד מזרח, משום דאע"פ שהם צפוניים אינו מקום שחיטה, והלכך זה עומד אצל קרן מערבית צפונית, וזה אצל מזרחית צפונית עכ"ל, וכתב הרא"ש הכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה עליו ועל בני ביתו, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי כפר נא לחטאים כו' כחכמים, ובירושלמי יש בהזכרת השם שניה בוידוי היה אומר אנא בשם עכ"ל, ונ"ל דאף דקיי"ל כר' יהודה דהפר של כ"ג אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, מ"מ מתודה על הכל, דלא כמו שמתודה בכל שאר קרבנות אחרים בכל השנה כולה דאינו מתודה על הקרבן כי אם על חטא שחטא. ועל אותו החטא נתכפר, כמו על עולה מתודה על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ועל החטאת מתודה על החטא שחטא (כדאיתא ביומא דף ל"ו, וברמב"ם פ"ג מה' מעשה הקרבנות), שאני הכא כיון דיוה"כ הוא, ובלא"ה צריך להתודות, לכן מתודה על כל החטאים כנ"ל מפשטות המשנה, ועוד משונה וידוי זו מכל הוידויות של כל השנה כולה, דכל הקרבנות אינן מכפרין כלום עד שיזרוק הדם,