גחלי אש עט

ולבש וקדש ידיו ורגליו ונסתפג כדי שלא יהיו מים מבדילין בין בשרו לבגדים ועוד משום נימא או עפר ויהיה חציצה, ז) בכל יום היה מקדש מכיור, והיום מקיתון של זהב ולדעת הירושלמי קידוש הראשון של כ"ג ג"כ מן הכיור וכן דעת רש"י והרע"ב, והתויו"ט כתב דלא דקדקו דהיום מקיתון של זהב, אבל הם סמכו על הירושלמי כנ"ל, ח) בכל יום אין מטילין עששית ברזל לחקק בית טבילתו, אבל היום מפני ריבוי הטבילות והקדושין, אם היה כ"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין מערב יוהכ"פ ומטילין לתוך הצונן, או עששית של ברזל, אע"פ שהוא מצרף ואסור משום מכה בפטיש שהיא גמר מלאכת הברזל לחתכו, כיון שאין מתכוין לכך אינו אלא משום שבות ואין שבות במקדש ולדעת הפר"ת חוץ שמטבילה ראשונה שהיתה בחול דשם אסור. שבות אבל יתר הפוסקים לא חלקו ט) בכל יום שוחטין את התמיד כל השני סימנין, אבל היום שוחט ברוב שנים ומירק אחר השחיטה על ידו:

ב) בעודנו לבוש בגדי זהב בטבילה ראשונה, מקריב קצת מן המוספין כמו שנתבאר לעיל להרמב"ם הפר ושבעת הכבשים דפסק כר"ע דס"ל הכי, אבל להרא"ש כיון דבגמרא פליגי תנאי אליבא דר"ע, איכא מאן דאמר משמיה דר"ע ו' כבשים עם פר העולה היו קריבין עם תמיד של שחר ואחד הנשאר עם תמיד של בין הערבים, ואיכא מ"ד איפכא, שהאחד קרב עם תמיד של שחר, וששה הכבשים עם תמיד הערב, והדעת מכרעת כחד מהנך תנאי דאמר משמיה דר"ע שמקצת המוספין בבקר, ומקצת בערב, לקיים מה שנאמר מלבד עולת הבוקר, אלמא שמוספין קריבין עם עולת הבוקר, ולקיים סדרא דקראי שהעבודה נאמרה באחרי מות קודם המוספין, ואיכא למימר שגם פר ושעיר היו קריבין אחרי הוצאת כף ומחתה, כדי שנמעט ההפסק בין עבודת היום, ובין הוצאת כף ומחתה, שהרי כתובים מיד אחר עבודת היום, והיה ראוי לעשותן מיד, אלא שאנו צריכין להקדים אילו ואיל העם לקיים חמש טבילות ועשרה קדושין דגמירי שצריך לעשות ביו"כ, הלכך כל מה שנוכל למעט ההפסק עדיף טפי עכ"ל הרא"ש ז"ל, ומה שכתב ז"ל דמסתברא ליה דלא לפסוק כר"ע במשנה, אלא כתנאי דפליגי אליביה כדי להקריב מקצת מוספין בבקר ומקצתן בין הערבים, לא הבנתי הלא גם להרמב"ם ז"ל ג"כ חולקין את המוספין דז' כבשים והפר בבקר, והשעיר והאיל דמוסף ג"כ מקריב אליבא דהרמב"ם בערב ולא עוד אלא אם עשה אותן קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום כמו שפסק הרמב"ם גופא, א"כ גם אליבא דרמב"ם נתקיימו שתי המקראות כמו אליבא דהרא"ש ז"ל וצ"ע, ואם חל בשבת מקריב ג"כ הכ"ג בעצמו קודם מוסף היום את השני כבשים של מוסף שבת עם שני העשרונים דתדיר קודם, ואח"כ הפר וז' כבשים דאמרן ומעלה המנחות של שני המוספין אחר שיגמור להקריב המוספין, ומנסכים אז היין של שניהם ביחד ומרבין ותוקעין עד שיגמור שלי המוספין, וכן מסדר את לחה"פ ומקטיר את השני הבזיכין, וללחם משנה בזיכין קודמין למנחת סלת, ולהמשנה למלך קודמין הבזיכין דוקא לנסכי יין אבל לא למנחת נסכים שעמה וטעם דבזכין קודמין לנסכים הוא עפ"י הירושלמי כמו שמבואר שם דבזיכין דהן לאישים נקראין מקודש לגבי יין שהוא לספלים. מיהו נראה דהלחה"פ מסדרין אותן כמו בכל שבת בד' כהנים, כיון דאי אפשר שהכה"ג בעצמו יעשה זאת בע"כ צריך ד' כהנים כדאיתא במנחות, ונ"ל ג"כ דאין הכ"ג מסייע כלום לנשאו, כי כבודו של כה"ג תמיד שיושיטו לו אחרים שהוא יעשה, אבל השני בזיכין בודאי הוא מקריב בעצמו ואף כי הדין הוא בכל שבת ששני הבזיכין מקריבין שני כהנים, מ"מ נ"ל דזה אינו מן התורה, כמו אצל שני גזרים של בין הערבים, דגלי קרא בפירוש ששני גזרי עצים בשני כהנים, כדכתיב וערכו הרי כאן שנים (כדאיתא ביומא דף כ"ו ע"ב) אבל כאן אינו אלא משום אורחא דמלתא דברוב עם הדרת מלך, כמו שכתבו התוס' במנחות ודף ס' תוס' ד"ה יכול) אצל מנחת חוטא, דמאי דנקט שם בגמ' אצל מנחות שני כהנים, דה"ה כהן א', אלא דאורחא דמלתא משום דברוב עם הדרת מלך, לתנו שתי מנחות לשני כהנים. אף כאן י"ל כן דמשום אורחא דמלתא נתנו שני הבזיכין לשני כהנים משום ברוב עם כדאמרן, אבל ביוה"כ המצוה בכ"ג היא דודאי מקריב הוא את שניהם ע"כ, ורש"י בחומש פ' אתרי פי' (פ' ט"ז פסוק כ"ג) כתב וז"ל וסדר העבודות תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושעירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב עכ"ל. ונראה מלשונו שאחר עבודה של שחר עשה תיכף עבודת היום, וקצת מן המוספין עשה אצל הקרבת איל אחר עבודת היום בין הערבים, וזה בודאי תמיה דהוא דלא כמאן לא כר"א ולא כר"ע, ועיין בלחם משנה בפ"ג דעבודת יוה"כ, וצ"ע, ועוד יתבאר לקמן יתר העבודות לרש"י ז"ל ג) טבילה הראשונה היתה בחול, כיון שאינו בא לחובת היום, דהלא בכל בוקר היתה טבילה זו משום סרך טומאה ישנה כמו שבארנו, אבל טבילה שניה היתה בקודש על גג בית הפרוה, ורש"י והרע"ב פירשו מכשף ששמו פרוה בנאה ונקראת על:

שמו, והרמב"ם והתוס' ישנים והריטב"א פירשו עפ"י הירושלמי יש מן החכמים שאמרו כי חפר מחילה תחת הקרקע בקודש הקדשים כדי שיראה עבודת כ"ג ביוה"כ והרגישו הכהנים בחפירה ומצאוהו, וקראו אותה לשכה על שמו, אבל הוא נהרג שם עכ"ל. ולכאורה חמוה דמשום דהמכש. עשה שלא כדין יקרא הלשכה על שמו. ונראה. לי לפרש דכמו אצל קרח אמרה תורה לעשות רקועי פחים צפוי להמזבח למען אשר לא יקרב איש זר וכו', אף כאן לזכר שלא יהין איש לעשות כמוהו נקראת הלשכה על שמו ול"נ לפרש דמשו"ה קראוהו פרוה, מלשון דם פרים, כמו שעשו לכל כלים של יוה"כ מזהב פרוים שדומה לדם פרים, אף כאן נקראת לשכת בית טבילה שלו ג"כ כן כנ"ל. ובתפארת ישראל פירש, כיון שעלו המים לגבוה ע"י וואסער לייטונג נראה כמו שנעשה ע"י כישוף ע"כ, וכתב המרדכי בפ"ק דשביעית והואיל שהוא מנוקב בטל מתורת כלי, דהמים הבאים לתוכו מעין עיטם על שער המים שהיה טובל בה כ"ג, עכ"ל, בית הטבילה של בית הפרוה היתה כ"ג אמות גובה מקרקע העזרה, וכתבו התוס' דבית הטבילה שהיתה ע"ג בית הפרוה היה מחזיק שלש אמות גובה, ואף כי קומת אדם הוא שלש אמות בלא ראשו, מ"מ