גחלי אש ח

פתיחה לכבוד התורה. דרוש הנקרא בשם מנחה בלולה בשמן מיוסד עפ"י תנא דב"א דמקיש קדושת התורה למנחה בלולה בשמן. מבאר קדושת התורה וקדושת תלמיד חכם, ותקנה לאשת חבר ולאשת ע"ה איתא בתנא דבי אליהו והובא במדרש רכה פ' ויקרא וז"ל, שחי מנחות הן, א' מנחה על המחבת ב' מנחת מרחשת. ובשתיהן הוא אומר והבאת את המנחה. מה בין מחבת למרחשת שזו תבולל בשמן וזו תעשה בשמן בל ערבה. ואמרו חכמים במשנה מרחשת עמוקה מעשיה רוחשין, מחבת צפה מעשיה קשין, כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערין ודברים שאינן ראוין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום, אמר לו הקב"ה בני מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים, וכה"א לריח שמניך טובים שמן תורק, שברנו שבאנו ללמוד תורתך שפכת לנו תורה כשמן המורק מכלי לבלי ואין קולו נשמע לבך נאמר שמן תורק שמך וכו'. קרא אדם ולא שנה עדיין בחוץ עומד, שנה ולא קרא עדיין בחוץ עומד, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, אבל קרא אדם תורה, נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש ת"ח אפילו מת או נהרג עליו הרי הוא בשמחה לעולם, לכך נאמר על כן עלמות אהבוך. עכ"ל המדרש. הדקדוקים והסמיכות והפירוש למדרש זה יתבארו בתוך הדרוש, וזה החלי. אמרתי לפרש בעזה"י מענין קדושת ת"ת, והוא אם נחית קדושת הגוף על גופו של אדה בין בחייו ובין במותו ר"ל. ואין אני מדבר בזה מענין הנפש כי דבר זה נעלם מעין כל חי ועין לא ראתה אלהים זולתך, וע"ז נאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולא באתי הפעם לחקור כי אם בענין קדושת גופו של אדם כמו שהורתה לנו התורה לדמות מילתא למילתא. נלפע"ד דהנה בעת האדם בחיים תייתו ומקיים את כל המצות שבתורה, אף שהמצות בלי ספק כולן תלויין בבחירתו של אדם והן כחות הנפש, מ"מ בהגוף יש בו ג"כ קצת קדושה כנעפל לעושי מצוה, אכן כיון שהגיע זמנו של אדם למות ונעשה תפשי מן המצות אין בגופו שום קדושה כלל ודינו כדין תשמישי מצוה שנזרקין (כמגילה דף כ"ו ע"ב), ואף כי נשמתו עולה לגנזי מרומים לראות ולהראות ולהתענג באור פני מלך חיים יתעלה וישתבח, איש איש לפי מעשיו ועבודתו בקודש, אבל בגוף העכור אין בו שום קדושה, ולא עוד אלא שעל גופו שורה רות הטומאה ומטמא במותו וכהן מוזהר עליו בל"ת שלא יטמא לו, ואפילו טומאת קרובים שהטילה התורה על הכהנים במ"ע, אינו אלא מפני שדינם לגבם כמת מצוה, שאם הקרובים לא יטמאו להם מי יטמא להם ? וראיה מאשתו הקטנה אעפ"י שאין לו בה קנין מן התורה, מ"מ מותר לטמא לה כיון שיורש אותה בעלה הכהן שוויוה רבנן כמת מצוה, וכן מפורש בנמוקי יוסף פרק האשה רבה ע"ש, אבל מחמת קדושתו של הגוף בעצמו בדין היה שאפילו קבורה לא היה צריך דדינו כמו תשמישי מצוה שנזרקין. אכן מפני מה באמת קוברין אותם ? אי משום כפרה אי משום בזיונא, אי משום מנהגא (כלומר, בשביל זה יש מ"ע לקבור ולא משום שיש קדושה בגופן שיהיה צריך להגנז) כדאיתא בסנהדרין בפרק נגמר הדין, אבל תלמיד חכם שעוסק בתורה, גופו קדוש קדושת הגוף בלי ספק ודינו כדין תשמישי קדושה שנגנזין, ולא מבעיא בחיים חייתו דגופו יש לו דין כדין גויל שכותבין עליו ספר תורה, ולא עוד אלא שקדושתו גדול עוד מס"ת כמו שאמר רבא (מכות כ"ב) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמא גברא רבה, התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא, אלא אפילו במותו צריך גניזה מעיקר הדין כדין תשמישי קדושה שנגנזין, וקדוש יאמר לו ואין מטמא במותו כלל וכלל:

אכן במה דברים אמורים שיש לו דין ס"ת, אם יודע ומכיר ובקי וגמר כל התורה כולה כס"ת ממש, ואם לאו אין בו דין ס"ת, כי ס"ת שחסר בה אות אחת פסולה כדאיתא במנחות (דף ל') אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתוב לקות את ספר התורה הזה, ואיזהו ת"ת זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במס' כלה (שבת קי"ד), וכן אמרו חז"ל בסוף הוריות מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, פי' שבקי בכל התורה כולה ממס' ברכות עד מס' עוקצים, ואם לאו אין נאה למלל גבורות ה', וחפצו ר"מ ור' נתן להעביר