גחלי אש עז

והיה לאחר הגרלה בודאי צריך להביא שנים ולהגריל עליהם כדינו שאלו היו שניהם קריבים היה אפשר לקחת זוג לשני ע"י גורל אבל כיון דאחד קרב ואחד משתלח, ועכ"פ צריך לברר איזה לשם, ואיזה לעזאזל, לכן צריך שנים אחרים כן כתב המאירי והוא פשוט, אכן אם נודע לו איזה מת מ"מ מגריל, ואם בתחלה מת של שם זה שעלה עליו הגורל בשני יתקיים תתתיו, ואם מת של עזאזל זה שעלה עליו הגורל בשני לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפול דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה, והשני מן השנים שהגריל עליהן בסוף הוא ירעה עד שיפול בו מום וימכר דמיו לנדבה דאין בעלי חיים נדחין כמו שמבואר בגמרא דילפינן ממום עובר אע"ג דהשתא לא חזי לאחר זמן חזי ה"נ לא שנא, וכיון דלא נדחה מצוה בראשון כן מפרש בגמרא, וכן פסק הרמב"ם כר"א ור"ש דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כותייהו הוא, דאף דבקרבן פסת כתב הרמב"ם דאיזה שירצה יקריב והכי פסק מצוה בראשון, ולכאורה הדין אחד ? ותירץ בלחם משנה טעם הדבר דשאני הכי דחטאת בא לכפרה וחמירא אפילו רבנן מודו דמצוה בראשון ורבנן דפליגי דוקא התם משום דהוי פסח ולא בא לכפרה לא חמיר כ"כ, ולכך איזה מהם שירצה יקריב אבל חטאת דבא לכפרה חמור אפילו רבנן מודו, וה"ק רבא כי היכא דאמר ר' יוסי התם, אמר רב נחמן הכא דלכ"ע הוי דינא הכי, וכן הדין בפר ושעיר של יו"כ שאבדו והפריש אחרים תחתה ונמצאו הראשונים ג"כ פסק הרמב"ם דמצוה בראשונים והשנים נופלין דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ומפרש ברמב"ם בה' פסולי המוקדשין (פ"ה הלכה ט"ז) וז"ל ולמה לא יקריבו הן עצמן נדבה גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה ומזה מוכיח ג"כ הלחם משנה טעמו משום דבאין לכפרה חמורין לכן מצוה בראשון דוקא, אבל בתשובת חכם צבי סימן מ"ה כתב ע"ז וז"ל ואין טעם בזה דמה לי קרבן חמור או קל כל אחד בקדושתו הראשונה זכה באותה הקדושה הקלה היא או החמורה היא. ותירץ באופן אחר דע"כ לא קאמר ר' יוסי דמצוה בראשון אלא באינו קרב בעצמו אלא רועה להכי מצוה בראשון להקריבו כמו בפר ושעיר של יו"כ וחכמים פליגי אפילו כאן איזה שירצה יקריב, אבל בקרבן פסת דשניהם קריבים אלא שהאחד קרב פסח והשני קרב שלמים דיש בשלמים עוד מצות יתירות מבפסח דהיינו שתי מתנות שהן ד' וסמיכה ותנופה וחזה ושוק מה שאין פסח טעון לכן ס"ל להרמב"ם דאיזה מהן שירצה יקריב עכ"ל:

י) פר ושעיר של יו"כ דאבדו והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים דמצוה בראשונים, וה"ה בהאי גוונא דלעיל דאם מת או הומם אחד מהן ומגריל פעם שני וא"כ ישנו ג"כ שנים דמצוה בראשון, ולא ביאר הרמב"ם הדין דאם השני מובחר ממנו שיביאנו לשני ולא לראשון כמו שמצינו אצל פסת ביומא (דף ס"ד) דר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם השני מובחר ממנו יביאנו כבר הקשה זאת החכם צבי ז"ל בתשובה מ"ה וכתב דהרמב"ם ס"ל כהתוס' ביומא (דף ס"ד ע"ב) דלא שייך הא מלתא אלא בגבולין או בנעשין בעזרה, אבל בשעיר המשתלח, ובשעיר הפנימי הנשרף מחוץ לג' מחנות אפילו אם השני מובחר ממנו מצוה בראשון כן כתבו התוס' וביאר הוא ז"ל הטעם מזה וכתב וז"ל ונראה דאף שחלבו מוקטר ע"ג המזבח כיון שבשרו נשרף מחוץ לג' מחנות והשני הרועה דמיו כולן לגבוה ניתא לן דנעשה ממנו עולה דכולו כליל ניחא לן שאם הוא מובחר יפלו דמיו לנדבה ויביאו בהן עולות שכולן לגבוה ובשעיר המשתלח הדבר ברור דמה לנו ליתן לו מן המובחר, וה"ה בפרו של כ"ג שהוא נשרף חוץ לג' מחנות כמוהו דלעולם מצוה בראשון עכ"ל הח"צ. אבל בתוס' בתירוץ שני פירש דבין בק"פ בין בשני שעירים ובין בפרו של כ"ג תמיד מצוה במובחר עכ"ל:

ולא זכיתי להבין דברי הח"צ מ"ש בשעיר המשתלח הדבר ברור דמה לנו ליתן לו מן המובחר קשה הרי קודם הגרלה בודאי ראינו שהתורה לא חלקה דהלא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם הרי דשוין הן, ואפילו לאחר הגרלה אסור מחוסר זמן, וטריפה ובעל מום וכיון דהתורה אמרה שיהיו שוין לכל דיניהם ואיך נאמר אנן מאי איכפת לן הלא גזה"כ הוא שלא תחלוק כלל, וכן מ"ש דשעיר הפנימי ופרו של כ"ג אף שחלבו מוקטר ע"ג המזבח כיון שבשרו נשרף חוץ לג' מחנות, והשני הרועה דמיו כולו לגבוה קשה ג"כ לפע"ד, ראשית דכל עצמו שלמדין מכל תלב לד' ומזה תרתי למדנו שיקריב החלב לד', וגם שיתן מן המובחר לד', הרי דעיקר חלק גבוה תלוי בחלב, ועוד דאמרינן בגמרא מנחות (דף ס"ד) היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה, ואחת כחושה שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה בשבת פטור, ולא עוד שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט והכי פסקה הרמב"ם בהלכות שגגות פ"ד ואף דבחטאת אין לגבוה אלא החלב בלבד מ"מ אמרינן חלל שבת לעשות מצוה מן המובחר, ועוד דהרמב"ם פסק בהלכות תמידין פ"ט ה"ה שדם חטאת קודמין לדם העולה מפני שהוא מכפר, ודם חטאת ואברי עולה איזה שרצה יקדים א"כ מפני מה יהיה לו קדימה לבהמה הרועה שיפול ממנה לנדבה ואח"כ יהיה מזה עולה הלא בע"כ אנו שוחטין החטאת וראשית אנו נותנין הדם והוא קדים ג"כ לאברי עולה וכן תמיד חטאת קודם לעולה כדאיתא בזבחים פ"ט והכי פסקה הרמב"ם דכתיב אשר לחטאת ראשונה, הרי שתמיד יש לו קדימה לחטאת וכמו שקדים לענין הקרבתה כן פשוט לפע"ד שאם יש לו שתי בהמות וחפץ לעשות מהן אחד לחטאת ואחד לעולה, ודין הוא שיקדים בין בהקדשה ובין בהקרבתה שיהיה בורר תחלה המובחר לחטאת והנשאר לעולה, ועוד דכאן בע"כ מקריב אחד לחטאת והשני ירעה ואחכ יביא מדמיו עולה כשיסתאב, ואולי ימות מקודם ולא יוכל כלל להקריבו ע"ג המזבח ולמה נדתה הפעם המובחר, ועוד דחטאות הפנימיות קדושתן יתירה דדמן נכנס לפני ולפנים וריבה בהן מתנות דם, ודאי עדיף מעולה שכולה כליל וכפרת כל ישראל תלוי בזה דהמשתלח זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו וצ"ע לפע"ד ועוד מר' יוסי עצמו מוכת הסברא הזאת דחביבה מצוה בשעתה ולזה לוקחין המובחר דמותר פסת קרב שלמים, ובשלמים ישנן מצות יתירות כדברי ח"צ בעצמו דהלא טעון שתי מתנות שהן ד' וטעון חזה ושוק וסמיכה ותנופה, מ"מ מקריבין הפסח שהוא קל מן המובחר משום דעתה מצותו, ושלמים באין אח"כ אם נותיר, אף כאן כן אפילו נאמר דעולה שכולה כליל יש לו קדימה על חטאת, מ"מ עתה הוא מקריב את החטאת וצריך להביא מן המובחר כנ"ל:

יא) לענין שחוטי חוץ בדין שני השעירים הוא כך,