גחלי אש עה

לא פסק הרמב"ם כך ולמה לא הקשה בגמרא מינה, אלא בודאי ר"א ג"כ מפרש התו"כ כהרמב"ם דלאו שצריך למנות אחת ושבע אלא שיתן שמונה, ושמונה הזיות דודאי מעכבת לכ"ע, כן נ"ל ברור:

ואבאר הדבר עוד יותר ואציע את הסוגיא דאיתא בגמרא יומא (דף נ"ה) דבין לר"מ ובין לר' יהודה הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת שלמטה בזה"ל דכ"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי טעמא ר"א אומר שלא יטעה בהזאות, ר' יוחנן אמר, אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה עכ"ל הגמרא ופירש"י וכתיבא חוקה לעיכובא ובת"כ איתא ג"כ בזה"ל שבע פעמים שיהיה מונה שבע פעמים הרי אתת ושבע, וברמב"ם הל' עבודת יו"כ איתא וז"ל ולמה מוגה ככה שמא ישכח וימנה הזאה הראשונה בכלל הז' עכ"ל. ויש לתמוה הלא סתם ספרא מסייע לר' יוחנן דלמד מקרא וכיון דכתיב חוקה הרי מעכבת, ואם נאמר שלא יטעה אינה מעכבת, והלחם משנה הקשה ג"כ דהיה צריך לפסוק בשל תורה להחמיר. ותירץ דבירושלמי אמרו דטעם של ר' יוחנן הוא שלא ישכח, ור"א אית ליה בבבלי בבירור דטעמא שלא ישכח לא שבקינן מאי דאמר ר"א בודאי משום מאי דמספקא מה דאמר ר' יוחנן עכ"ל, ובודאי דגם ע"ז קשה ג"כ כיון דקיי"ל בכל מקום שמוחלקין הבבלי והירושלמי קיי"ל כבבלי ובפירוש ראינו בגמרא דפשיטא ליה לר' יוחנן דמעכב דחוקה כתיב, ועוד דבשל תורה צריך לילך אחר המחמיר כדאמרן ועוד דברייתא דספרא מסייע ליה כדאמרן. ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב וז"ל והיה מחזיר הרבה פעמים מלת אחת כדי שלא יטעה במנין, והיה מונה הזאה ראשונה מכלל ז' של מטה והש"י אמר והזה באצבעו הזאה הראשונה ואח"כ מן הדם באצבעו ז' פעמים כך באה הקבלה וכאילו הוא העיקר עכ"ל, ולכאורה דבריו ג"כ תמוהין דפתח לפרש כדי שלא יטעה כר"א ומסיים מן הקרא דבא הקרא ובא הקבלה שצריך למנות אחת של מעלה עם של מטה, דגם שלא יטעה בודאי משום גזירה דרבנן היא ואינו מעכב ומסיים טעמא של ר' יוחנן וא"כ איך מזכי שטרא לבי תרי, והמאירי כתב ג"כ כהרמב"ם דמשום שלא יטעה הוא ולאו דוקא שלא מנה אותו של מעלה עם אותן של מטה אלא אפילו לא מנה כלל ג"כ אינו מעכב, וכתב בעצמו שהוא נגד הגמרא דע"כ לא פליגי ר' יוחנן ור"א אם לא מנה אחת של מעלה עם אותן של מטה, אבל לא מנה כלל ראוי לומר שיעכב, ואפשר שדרך סוגיא נאמרה עכ"ל, ולא זכיתי להבין דבריו מה היא הסוגיא כאן דבכ"מ דהגמרא מפלפל בזה ואינו הלכה אבל כאן ליתא שום שקלא וטריא ועדיפא ה"ל לאשמעינן דאפילו לא מנה כלל ג"כ אינו מעכב וכח דהכשירא עדיף שכשר בדיעבד אפילו לא מנה כלל דאם יחמיר טל עצמו ויזה עוד הפעם איכא משום שבות וצ"ע. אכן כפי אשר כתבתי למעלה דהרמב"ם מפרש בת"כ דמאי דלמדנו אחת ושבע לא קאי כלל על המנין אלא על עיקר הזאה דבתו"כ דאמרינן אחת ושבע פירשו דלמדנו שיזה ביחד שמונה הזאות אחת למעלה וז' למטה אבל המנינין אינו ד"ת כמו שהוכחתי לעיל מההזאות של טהרו של מזבח דאיתא בתו"כ שימנה, וכן בהזאות של פר העלם דבר ובכולן אנו אין מונין כלל כי אם בהזיות דיו"כ, והרמב"ם בפירוש משניות ג"כ להכי מתכוון דמקודם כתב דמה שמונין הוא משים שלא יטעה ובסוף דבר מפרש עיקר הדין דמנ"ל דצריך שמונה הלא בתורה לא כתוב בפירוש ההזאה ופירש דהקבלה באה על ההזאה הראשונה וברור. ומעתה יש לתרץ פסק הרמב"ם והמאירי דהן מפרשין דלא כרש"י דמשום חוקה ס"ל לר' יוחנן אלא משום גזרה לר"א שלא יטעה ולר' יוחנן אף דיש לו אסמכתא מקרא מ"מ לאו ד"ת הן אלא ג"כ מדרבנן וצריך לר' יוחנן למנות עוד הפעם מ"מ היכא דאי אפשר כגון דיצא מלפני ולפנים אסור לכנוס עוד הפעם ולהזות מחדש ולמנות כיון דספק ביאה ריקנית ג"כ במיתה לא שייך לומר שיחמיר על עצמו ויכנוס עוד הפעם כנ"ל לתרץ בעזה"י. ומעתה כיון דלא מצינו מן התורה שצריך למנות א"כ בודאי אף שלא מנה כלל אינו מעכב. וא"ש ג"כ פסק המאירי כנ"ל ברור בעזה"י:

סימן לז דין שעירי יו"כ. א) שלשה שעירין עושין צבור ביו"כ אחד מתן דמו לפנים, וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש בפ' אחרי מות, ואחד קרב במזבח החיצון במוספין והוא כתיב בפ' פנחס עם שאר כל מוספי המועדות (לשון רש"י בשבועות פ"ק ותוספות יו"ט משנה ב' פ"א):

ב) אם לא היו לצבור אלא שני שעירים יעשום לעבודת היום, ושעיר של מוסף נדחה, כן מפרש בספר תפארת ירושלים דברי תוס' שבועות שכתבו שם וז"ל דאי ליכא אלא חד יעשה פנימי ולא חיצון. ותמה במעין חכמה ובהגהות רעק"א ז"ל דאי ליכא אלא חד שעיר א"א לעשות פנימי שלא בהגרלה דשני שעירים הלא מעכבין זא"ז, וצ"ל דליכא אלא זוג חד, ואם יקריב אחד למוסף יבטלה עבודת היום לגמרי לכן נדחה המוסף:

ג) אם אין להם לצבור אלא שעיר אחד יעשו אותו לשעיר המשתלח דבו תלוי עיקר עבודת היום וכפרת כל ישראל, והא דאמרינן שני שעירים מעכבין זא"ז הוא רק דאינו יכול להקריבו בפנים זולת הגרלה דמעכבת, אבל שעיר המשתלח מחויב לשלחו אפילו דלית ליה אלא חד, כן מפרש בתפארת ירושלים בשם ספר מעין חכמה דכך מוכח מתוס' יומא (דף מ"ו). ועפ"ז נ"ל להרץ קושית המשנה למלך על הרמב"ם דכתב דבשביל זה פוסל טריפה משום דכתיב יעמד חי, והקשה ז"ל הלא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם וכך אמרו בגמרא ולמה ליה לרמב"ם להביא פסוק אחר. ותירץ הוא ז"ל דקמ"ל דאפילו אחר הגרלה שנקבע לעזאזל ג"כ טריפה פוסלת בו. ול"נ לתרץ עם האמור כאן דמשכחת לה דאין לו לציבור אלא שעיר אחד, א"כ הדין דמשלחין אותו וה"א דלא פוסל בו טריפה דליכא בו משום אין הגורל קובע, דהלא בלא הגרלה בא, קמ"ל דאפילו כה"ג גם פוסל בו טריפה וא"ש, וכן איצטריך חרי קראי למעט בעל מום, ומחוסר זמן בשעיר המשתלח במו דאיתא ביומא (דף ס"ג והביאו ג"כ במשנה למלך, ולדידי צריך ג"כ בזה