גחלי אש סח

והירושלמי, דלמעט במחלוקת עדיף, וא"ש. והגאון בעל עמק יהושע מפרש דהירושלמי ס"ל כדעת הטורי אבן דפסח טעון ביקור ד' ימים אחר שהקדיש א"כ לא יכול לעשות כהלל דצריך להקדישו ד' ימים מקודם לכן תירץ משום דלצורך קרבן ליכא משום עבודה בקדשים וא"ש:

סימן לג כמה משקל לשון של זהורית. איתא בגמרא יומא (דף מ"א ע"ב) א"ר יצחק שתי לשונות שמעתי אחת של פרה אדומה, ואחת של שעיר המשתלח, אחת צריכה שעור, ואחת אינה צריכה שעור, ולא ידענא הי מינייהו, א"ר יוסף נחזי אנן, של שעיר המשחלח דבעי חלוקה בעי שעור, של פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שעור, ופירש"י כדתנן לקמן מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע, וחציו קשר בין קרניו. ע"כ, מעתה הפירוש הפשוט בזה הוא דזה הלשון בעצמו דאיתא במשנה בהכי דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, ובזה בעצמו משלחין אותו ואח"כ יחלוק אותה חציה בסלע, וחציה על ראש השעיר ואתי שפיר, אבל לפירוש התוס' ישנים ולפי גירסתו הלשון של זהורית נשאר בבית המקדש ומערב יו"כ הוליכו שם לשון של זהורית אחר לצוק שיהיה מוכן ביד איש עתי לחלקו חציו על הסלע וחציו בין קרניו, א"כ קשה טובא מפני מה קבעה הגמרא כאן על מתניתין דמיירי בלשון אחר שנשאר במקדש, ועוד מה תירץ רב יוסף על המשנה על זה הלשון שקשרו עליו במקדש דבעי חלוקה הלא זה הלשון לא ילך שם כלל ומאי חלוקה בעי, ואם קאי על הלשון השני ששלחו לשם מעיו"כ א"כ (בדף ס"ז) אצל חלוקת הלשון ה"ל לקבוע אצל מעשהו, ועוד קשה כאן קושיית התוס' דלשון של שעיר הפנימי שיירא הלא במתניתין תנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ולמה שביק לפנימי ולא מפרש כמה שעורא, והתוס' תירצו, נ"ל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב לא ה"ל שעור כלל, אבל הני כיון דיש בהן צורך ה"ל שעור וזה של שעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין, עכ"ל, מ"מ קשה למה סתם הגמרא זה הדין. לכן נ"ל לתרץ שתי הקושיות בחדא תירוצא ובחדא מחתא, דהתוס' ישנים לא מפרשי דבעי חלוקה כמו שפירש"י חציו קשר בסלע וחציו בין קרניו, אלא הפירוש דבעי חלוקה חציו על ראש השעיר המשתלח וחציו על שעיר הפנימי, ומתורצת קושית התוס' הא דלא נקיט נמי של שעיר הפנימי, הלא נקיט ונקיט, דהלא מחלק שוה בשוה על שניהם, וכ"ת למה נקיט רב יוסף של שעיר המשתלח ולא נקיט של שעיר הפנימי דשוין, י"ל הלא גם על המשנה קשה למה נקיט התנא תחלה במשנה שקשר על ראש המשתלח ואח"כ על הפנימי, הלא שעיר הפנימי ודאי תשוב יותר ? אלא מאי אית לך למימר, כיון דהרמז בא בקרא על המשתלח שמכפר כל העונות ועליו נאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, לכן נקיט מקודם, וכן נקיט רב יוסף ג"כ הכי, אבל באמת שוין הן, ולפ"ז יהיה הדין דהלשון של זהורית דקושרין לו במקדש וכן של סלע כיון דשניהן בעין חלוקה, זה של מקדש לשני השעירים וזה של צוק דג"כ בעי חלוקה, שניהם צריכין להיות כל אחד משקלן שתי סלעים, ואף דרב יוסף לא מפרש אלא זה של בית המקדש מ"מ מצד הסברא ידעינן, דמאי שנא, ועוד דעיקר הסמיכה מקרא שהלבין היה בעת דחפו לצוק ועליו אסמכוהו חכמים, כן נ"ל. ואחרי תבי זאת מצאתי בריטב"א ז"ל שכתב על דברי רש"י שקאי ע"ז שבבית המקדש, וז"ל, פירוש לפירושו דמסתמא בזה הלשון שקושרו הוא עצמו ששנוי לקמן דמחלקו, והיינו דלא אדכרו בשעיר המשתלח אלא לשון אחד, ויש שפירשו דבעי חלוקה שניתן חציו בשל שם, וחציו בשל עזאזל, דתרווייהו בעי קשירה כדאסקינן לעיל, ופירוש רש"י ז"ל הוא הנכון יותר, עכ"ל. וב"ה שכוונתי לדעתו הרמה ז"ל בזה, וע"כ לא בחר בפירוש רש"י משום דרש"י ס"ל שאותו הלשון בעצמו הוא כאן ושם, אבל לשיטת תוס' ישנים דשתי לשונות היו בע"כ צריך לפרש כך כמו שפירשתי, וברור בעזה"י ומעתה לפי פירוש זה נפשטה ספקו של התויו"ט שמסופק מאין בא לשון של זהורית של פנימי, כיון דהתוס' ישנים ס"ל שמחלקין את של המשתלח לשנים א"כ בא לפי גרסתם מתרומת הלשכה והש של צוק משיירי הלשכה, ובזה יתורץ ג"כ למה לא נקיט כלל במתניתין דשקלים מהפנימי כיון דנכלל בזה של המשתלח וא"ש לפי שיטתו ולפירוש רש"י ז"ל מה דלא נקיט במשנה דשקלים מלשון הפנימי כמו שתירצו התוס' אליבא דרב יוסף כיון דפנימי אינו אלא לסימן בעלמא ואין לו שיעור לא נקיט ליה, אף כאן נאמר דבשביל זה שהוא אינו אלא לטימן ואין לו שיעור לא חשיב ליה. כן נ"ל לפרש וא"ש:

סימן לד במה שפר ושעיר של פ"ו ופר כהן המשיח שוים לפר ושעיר של יו"כ ובמה מחולקין. בגמרא זבחים (דף מ"א) איתא דמקשינן כולהו להדדי, וקבצתי בזה הדינין במה שפר כהן המשיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז שוין לפר ושעיר של יום כפור, ובמה מחולקין, וההערות שלי בענין זה:

במשנה איזהו מקומן תנן:

א) שחיטתן בצפון, ב) קבול דמן בכלי שרת בצפון, ג) דמן טעון הזיה על הפרוכת, ד) ועל מזבח הזהב, ה) מתנה אחת מהן מעכבת, ו) שיירי הדס היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ז אם לא נתן לא עכב, ת) אלו ואלו נשרפין בבית הדשן, ט) ומוסיף הרמב"ם ושניהם מטמאין בגדים בעת שרפתן, י) ואיתא עוד שם בגמרא לאת, ודם, וטבילה, את פירשו שאם עלתה לו אומם באצבעו (פירוש ווארצעל) לא הוי חציצה דדרשינן את הטפל לבשרו, יא ברם שיהא בדס שעור טבילה למעוטי אם קיבל פתות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן שפסול, יב) וטבל ולא מספג, פירוש מקנת בדופני הכלי, יג) נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה דכתב אהל מועד ואם נפחתה תקרה לאו אהל היא כדפירש"י שם, יד) מזבח. שלא