גחלי אש סז

שעיר המשתלח נעשין משיירי הלשכה, עכ"ל. וכתב המשנה למלך וז"ל נראה דט"ס הוא דלשון שקושרין בין קרניו של שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משיירי הלשכה, וכדתנן בפ"ד דשקלים מ"ב, ונראה דל"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד, והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שרפת הפרה, ולקמן בפרקין וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משיירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו, והדבר צריך תלמוד, ועיין בסמ"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יו"כ, עכ"ל. פשוט שהמל"מ פירש בהמשנה כדפירש הרע"ב דלשון של זהורית הראשון קאי על של פרה, והשני ששנה במשנה קאי על שעיר המשתלח, לכן כתב שיש ט"ס, אבל בתוס' ישנים יומא (דף ס"ו) איתא שהיו שני לשונות של זהורית אחד שקשרו בין קרניו והסירו ממנו טרם שלוחו דאסור משום מחמר ביו"כ, והשני שהיו מוליכין לצוק מעיו"כ. ואח"כ קשרו בסלע, ומסיים בזה"ל ובמס' שקלים פרק התרומה מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון של זהורית שהיו קושרין במקדש בראש השעיר המשתלח דכבש פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה, כבש ולשון שבין קרניו באין משיירי הלשכה, עכ"ל, הרי שהתוס' ישנים פירשו דלא כהרע"ב דשניהן קאין על שעיר המשתלח ושנים היו כדאמרן. ומעתה אומר אני שגם הרמב"ם מפרש כתוס' ישנים ואין אנו צריכין לשבש כאן דהלשון של זהורית דמביא הרמב"ם ברישא מיירי מזה שקושרין במקדש, ובסיפא צריך לגרוס בדברי המל"מ כבש של שעיר המשתלח ולשון של בין קרניו באין משיירי הלשכה, וא"ש. וכ"ת מפני מה אנו מחלקין בהלשונות דהראשון בא מתרומת הלשכה, והשני בא משיירי הלשכה, י"ל לפי שטה זו דבשלמא הראשון דהיה בבית המקדש וצורך קרבן ממש הוא שלא יתחלפו השעירים כדאיתא בגמרא, בא מתרומת הלשכה, אבל השני כיון דבא אחר השילוח, ועוד לא מעכב הכפרה בחוץ, קדושה מועטת הוא והיו עושין אותו כשאר צרכי העיר משיירי הלשכה, כן נ"ל:

עוד מהנ"ל. איתא בתוס' ישנים [שהבאתי לעיל] וז"ל, וא"ת למה ידחה הבאת הלשון חוץ לתחום וכי הוה זה כמו דחיית השעיר שבת וטומאה, וי"ל שאין מביאין אותו ביו"כ שכבר הביאו אותו מאתמול, אי נמי על ראש השעיר היו מביאין איתו דמחמר כלאחר יד הוה כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים גבי סכין של פסח דשכחו מע"ש אם חל ע"פ להיות בשבת, עכ"ל. פירוש דכל צרכי עבודה שהוא מן התורה דמצותו בכך, כגון דחיפת השעיר והריגתו ושלוחו שהוא חוץ מי"ב מיל ודאי דוחה שבת ויו"כ דמצותו בכך, אבל לשון של זהורית דאינו מד"ת אלא תקנתא דרבנן ואסמכוהו אקרא איך ידחה שבת ויו"כ, וצ"ל דמערב יו"כ הביאו שם הלשון כדאמרן. והגאון רבי עק"א ז"ל בהגהותיו על משניות מביא דברי תוס' ישנים הללו ולא העיר כלום ע"ז, אלא כתב וז"ל, משמע שגם ביו"ט יש איסור מחמר ואיסור של שביתת בהמתו, ואם נאמר דהתוס' ישנים ס"ל דביו"ט מותר מחמר וגם שביתת בהמתו, משכחת ליה ביו"כ שחל בשבת, עכ"ל. וקשה לי דאיתא בפסחים (דף ס' ע"ב) הדין הזה אם חל ע"פ בשבת שמותר להביא הסכין על הבהמה, אם טלה תוחב לו בצמרו ואם גדי תוחב לו בין קרניו, ופריך בגמרא והא עביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל שלא מעל אדם בעולתו מעולם שמביאה תולין לעזרה ומקדישה וסומך ידיו עליה ושוחטה, ופריך והאיך מקדשא לה בשבת, ומשני בחובות הקבוע להם זמן מותר להקדיש ומקדיש אדם את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביו"ט, ופריך הא מחמר, ומתרץ מחמר כלאחר יד הוה ובמקום מצוה לא גזר, כלומר כיון שאין דרכו של גדי לשאת משא אין זה מחמר, כך פירש"י ז"ל שם, ומעתה לתירוץ התוס' ישנים כאן תרצת הקושיא דמחמר דמיירי שמחמר כלאחר יד אם שכת הלשון מערב יו"כ, אבל לא חירצת הקושיא הראשונה שעובד עבידה בקדשים שהוא בלאו דלא יעבוד, וכן הקושיא ממעילה דהלא ישנו כאן שני איסורים, מעילה ועבודה בקדשים, וכאן לא שייך התירוץ שלא היה מקדשו עד שמביאו לעזרה, דהלא שני השעירים באין מתרומת הלשכה וצריך להקדיש שניהם דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, א"כ פשיטא שכבר הקדישן, וא"כ איך מביא עליו הלשון של זהורית, וכ"ת על המשנה גופא קשה, למה התירו לו לקשור לשון של זהורית במקדש הלא עובד עבודה בקדשים, ליתא, דבמתניתין כיון דרואין אנו דבא מתרומת הלשכה הלשון הזה לפי שיטת תוס' ישנים משום דהיא צורך קרבן גמור, כמו שפירש הרע"ב לשיטתו שהבאתי לעיל דבא משיירי דמה דאיתא בפנים כדי שלא יתחלפו, ואינו בא מצד שילבין הלשון אלא שלא יתחלפו, ואי אפשר באופן אחר דהתורה כתבה ונתן אהרן על שני השעירים גורלות ואם נתן עליהם תאמר ג"כ שעבודה היא, זאת אי אפשר כיון דמצותו בכך, אף כאן המצוה שיהיו שני השעירים ניכרין באיזה גורל נקבעין, אבל אחר השילוח שהוא אסמכתא דרבנן בעלמא איך מותר ? אמת שהתוס' בפסחים כתבו בשם הירושלמי תירוץ אתר על קושית הגמרא דמקשה והא עביד עבודה בקדשים, ומתרצים בזה"ל, דכל עבודה שלצורך קרבן אין בו מעילה ויליף מפרה. כי היכי דלא חשיב מידי דלמצותה לא חשיב עבודה וגם אין בו משום מעילה, פירוש אף דאין צורך גדול כ"כ כיון דלא מתכוין לעבודה ליהנות בשביל עצמו, אבל הגמרא שלנו חולק על הירושלמי, א"כ יש לתמוה על התוס' שכתבו בפשיטות כדאיתא בפסחים, וצ"ע לכאורה. ונ"ל לתרץ דמן התורה בין גמרא שלנו ובין הירושלמי מודים שלצורך קרבן אין בו משום מעילה ומשום עבודה ובקדשים, מיהו מדרבנן גזרו ומשום דפסח לכל מסור ויש עצה כהלל כן צריך לעשות, והירושלמי ס"ל דאפילו שם גזרה דרבנן אין כאן, אבל בשעיר המשתלח כיון דקרבן צבור גמור הוא דהצבור לא ישכתו לשלוח הלשון מעיו"כ, ואם יארע ה"ל מלתא דלא שכיחא לא גזרו כלל, מכש"כ דכהנים זריזין נינהו, ואף דשעיר המשתלח כשר אפילו ישראל להוליכו מ"מ עשאו הכהנים קבע ולא הניחו לישראל להוליכו, ואפשר שמטעם זה עשאו קבע, כן נ"ל לתרץ דעתם ז"ל וברור בעזה"י, וקושיית הגמרא לפ"ז יהיה והא עביד עבודה בקדשים כלומר כיון שיראה שמותר לשאת משא על בהמה של קדשים יבוא לידי איסור עבודה בקדשים, כן נ"ל להשוות דעת בבלי