גחלי אש סב

וזה היה מסיר עם האגודל את הקטורת ממנו והיה מושך ראש הכף אליו כדי להסיר מה שהיא סמוכה לבית יד עד שהיה מגיע ראש הכף לבין אצילי ידיו ודוחק, וגם לשון וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, קשה לפירוש זה, ואולי היה לו לרבינו גירסא אחרת שם, עכ"ל:

וכתב עוד הרמב"ם וז"ל, כבר בארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם קדשים ושאר העבודות ולפיכך היה מן הדין שיוליך את המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון, לפיכך נועל את המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, עכ"ל, ופירש בכ"מ אם הולכה בשמאל פוסלת איך הכשירו כאן ? ואפשר דהולכה בשמאל אינה פוסלת רק מדרבנן, הלכך אע"ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא, אבל בקטורת משום דא"א שלא בהילוך לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא, עכ"ל. וכתב התויו"ט דהיינו טעמא משום דבקרא דמיניה ילפינן ימין לא כתיב אלא קבלה ונתינה, ועוד משום דכאן אי אפשר שתי הבאות כדאיתא בגמרא, צ"ל ע"כ דביו"כ מן התורה אי אפשר אלא בשמאל וכשרה, אבל כתב דמהרמב"ם לא משמע כן, אלא ודאי דבשמאל פסול בכל העבודות, הלכך נראה דהולכת המחתה של גחלים אינו אלא מכשירי עבודה דקטורת ומן הדין כשר בשמאל, עכ"ל וכוונתו:

וכתב עוד הרמב"ם, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שמגיע לארון עכ"ל, והלא במשנה איתא שתי פרוכות ואיך לא הביא איך היה עושה בעת שהיו שתי פרוכות, הלא בהלכות בית הבחירה מביא את שתי הפרוכות ? וכתב בתויו"ט הטעם ששתי הפרוכות היו משום ספקא והלכות אלו הלכתא למשיתא הן ואז יבוא אליהו ז"ל ויתיר את הספקות, לכן כתב על סדר העבודה איך שיהיה ב"ב אמן. שלא תהא אלא פרוכת אחת, עכ"ל. אבל הרא"ש הביא כאשר בארנו:

וכתב עוד הרא"ש ז"ל ויזהר שלא יתן את הקטורת ע"ג אש עד שהכניסו לפני ולפנים להוציא מלבן של צדוקים שאומרים שנותן בהיכל ונכנס בעשן הקטורת, עכ"ל. ולאו דוקא זהירות היא דמיתה ג"כ חייב דקרא כתיב ולא ימות, וכתיב ונתן את הקטורת על האש לפני ה' ואם שינה בודאי חייב מיתה משום ביאה ריקנית ומשום קטורת זרה, וכן איתא בגמרא יומא דף כ'), דשם איתא מעשה בצדוקי אחד ששינה ולא היו ימים מועטים עד שמת ומוטל באשפה והיו תולעים יוצאין מחוטמו, וי"א ביציאתו נגוף, דתני ר' חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל בין כתפיו שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל, ע"כ בגמרא. ורש"י פירש דמשום זה נענש בחוטמו, שהחוטם הוא ראשון לאברים לכנוס לבית כדאמרינן בשבועות אצל בית המנוגע, עכ"ל. וריטב"א פירש דמשום שהריח ריח הקטורת חוץ לקדשי קדשים, עכ"ל והובא במהרש"א. וביציאתו נגוף ע"י מלאך דאלו בקדש הקדשים לית ליה רשות למלאך לכנוס שם דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו אותן שכתוב בהו ודמות פניהם פני ארם, וכדאיתא בירושלמי והובא בריטב"א ובמדרש הנעלם אש יוצא מבין שני הכרובים ונשרף, ובזוה"ק פ' אמור איתא אמר ר' יצחק חבל או רצועה אחת היו קושרין ברגלי כ"ג שבאם ימות יוכלו שאר הכהנים למשכו, כי אי אפשר לכנוס שם כהן אחר, ומנא הוו ידעי שמח ? ומתרץ שם בההיא זהוריתא אחידע ואשתמודע כד לא יהפך גוונו בההיא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאי' ואי יפוק בשלם בזהוריתא אחידע ואשתמודע דמהפך גווני' לחוור, פירוש הלשון של זהורית שהיה אדום נהפך ללבן, אבל בגמרא שלנו נראה שהלשון של זהורית לא היה מלבין עד שדחף את השעיר לצוק ולא מקודם א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנא הוו ידעי, וכן מה שכתב בזוהר שהיה קושר חבל ברגליו צריך להיות על רגלו שלא במקום בגדיו, דאי לאו הכי חציצה הוא ואפילו פחות משלשה לכתחלה אסור ופוסל עבודה אפילו. שלא במקום בגדים ומשום יחור בגדים, דיתור בגדים פוסל העבודה כמו שפסק הרמב"ם בכלי מקדש ובגמרא זבחים (דף י"ט ע"א), ועוד צריך להיות פחות מג' על ג' שלא יקבל טומאה אם ימות דאסור לרבות טומאה בכל מה דאפשר, כן נ"ל. כדון חדותא היא בעלאי ותתאי ואם לא כלהו אשחכתו בצערא והוו ידעי כלהו דלא אתקבל צלותהון, ע"כ:

וכתב עוד בהרא"ש והיה מתחיל לצד פנים, בגמרא יומא (דף מ"ט ע"ב) איתא וצוברה (כלומר את הקטורת על האש) כדי שיהא עשנה שוהה לבוא, וי"א כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא והרמב"ם פסק כח"ק, והרא"ש לא ביאר דעתו בזה, ומה שכתב פנימה שהיא חוצה לו, כן איתא בגמרא, אמר אביי מסתברא כמ"ד פנימה שהיא חוצה לו, דתנן מלמדין אותו הזהר שלא תכוה, כלומר אפילו בקטורת חוץ, ואף כאן כך, ומתניתא זו נשנית בי ר' חייא ור' אושעיא, כן כתבו התוס', שהיא חוצה לו שאם מתחיל אצלו נמצא העשן עולה מיד וזרועו נכוה ונתמלא הבית עשן והניח שם הכף והמחתה ויוצא דרך כניסתו שהיו פניו לארון, כתב הרב המאירי דרך יראה כלומר שלא יראה אחוריו לארון ח"ו, וכן איתא בגמרא (יומא דף כ"ג) אלל שלמה המלך כתיב בגבעון בירושלים, מה ביאתו מירושלים לגבעון פניו כלפי במה כדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלים דרך ביאתו פניו כלפי במה, וכן כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כשהן נפטרין לא היו מחזירין פניהם והולכין אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו. ע"כ. ובסדר אתה כוננת כתוב טמטם עיניו ויצא, ואין זה בגמרא, אדרבה מתוך הירושלמי משמע שאינו צריך, והכי איתא בירושלמי, עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא, עכ"ל הרא"ש, אבל בזוה"ק איתא אמר ר' יהודה כיון דהוא עאל וטמטם עיניו דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך, והוי שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי הוי ידע כהנא דכלהו הוי בחדוה ויפוק בשלם וגם בצלותיה הוה ידע דמלין נפקו בחדותא ומתקבלין ומתברכן כדקא יאות וכדון חדותא הוא בעלאי ותתאי ע"כ בזוה"ק פ' אמור. וכן מצאנו דוגמתו בגמרא שלנו ברכות (דף ל"ד ע"ב) על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה תי וזה מת, אמרו לו