גחלי אש סא

תוס' ישנים. אבל מדברי התויו"ט נראה דלכל השנה צריך גחלי אש בוערות מאד ואינן קרובים להיות דשן כמו הפנימיות והטעם מפני חולשא דכ"ג לא הטריחוהו לחפש אפי' אחר מאוכלת, ועוד שהיתה דקה מן הדקה, ובתוס' זבחים (דף ס"ד) השוו המדות דבין הכא בין בקטורת של כל השנה, ל"ג פנימית, עכ"ל. וירד והניחה על הרצפה בעזרה, וכן כתב הרמב"ם על הרובד שבעזרה, אבל בגמרא ובמשנה אצל קבלת הדם שבפר שהיה הממרס עומד על הרובד הרביעי שבהיכל ועל המחתה עם הגחלים, ירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה, ופירש הרע"ב וז"ל, כל שורה ושורה של אבני הרצפה קרויה רובד, וא"א לפרש רובד הרביעי שבהיכל שורה רביעית שבתוך ההיכל ספתת ההיכל ולפנים דהא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אלא תני רובד רביעי של היכל, כלומר רובד רביעי שבעזרה, כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין ושם עומד הממרס, דאלו בתוך ההיכל אי אפשר כדאמרן, עכ"ל הרע"ב. ופירש בתויו"ט וז"ל לכאורה היינו דבין רישא לסיפא, דברישא הוא מונה מהיכל ולחוץ והכא מונה מירידתו לכבש והוא פונה למול ההיכל, דאלת"ה אלא הכא נמי ברובד דלעיל מיירי מ"ש דהכא תנן שבעזרה וברישא תנן שבהיכל, ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי, דארישא קאמר (כיני פי' כן הוא) על הרובד הרביעי שבעזרה, עכ"ל. אבל ברמב"ם אצל הממרס כתב על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, וכאן סתם, אפשר לומר דס"ל כהירושלמי דהכא והתם מקום אחד, ומה שלא מפרש, דדרכו להביא הלשון שבגמרא, כן נ"ל. והוציאו לו מחתה מלאה קטורת שהחזירו אותו ערב יו"כ למכתשת ושחקוה הדק כדי שתהא דקה מן הדקה, וחפן ממנה מלא חפניו של כהן לפי שהיו מחזיקין חפניו כלומר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו) לא מחוקות ולא גדושות, אלא טפופות, והוריקה מתוך חפניו לתוך כף אתת ולקח את המחתה שהיו בה הגחלים בימינו והכף של קטורת בשמאלו, והלך בדרומו של היכל בין מזבח ולמנורה עד שהגיע לשתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קדש הקדשים במקום אמה טרקסין שהיה בבית ראשון, והחיצונה היתה פתוחה בדרום והפנימית בצפון, אע"ג דר' יוסי סבר שלא היתה שם אלא פרוכת אתת, בהא הלכה כרבי יהודה שאמר שתים היו, דהוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם שלאחר המחלוקת שינה (כלומר אע"ג דקיי"ל בעירובין דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי מ"מ כאן הלכה כר' יהודה), החיצונה פרופה מן הדרום, ועוד דרבי חנניה סבר כר' יהודה (פירוש, דסבר דפחת בדרום הוי כר"י דאמר שתי פרוכות היו, קרבן נתנאל) דאמר לקמן בצד צפון היה עומד ומחטא (דפתחא בצפון לאפוקי מהרמב"ם והרשב"א בתשובה שלא כתבו כן, תפארת שמואל). ואין להביא ראיה מאותה משנה התחיל מחטא ויורד מהיכן היה מתחיל מקרן מזרחית צפונית, ופירש"י דסבר דפחתא בצפון קאי, ואפילו לרש"י (פירוש, להרמב"ם פשיטא שאין ראיה) ההיא משנה אתיא כר' יוסי הגלילי, ור"ע פליג עליה בברייתא והלכה כר"ע מחבירו. והיה מהלך ביניהם עד שמגיע לצפון, איתא בירושלמי שדוחק באצילי ידיו שלא ישרוף את הפרוכת, כשהגיע לצפון הפך פניו לדרום, כדי שתהא ימינו לצד הארון והלך עד שהגיע כנגד הארון ונתן המחתה של אש בין שני הבדים, ולאחר שניטל הארון נתנה על אבן שתיה שהיתה שם והיתה גבוהה מן הארץ שלש אצבעות. אבן שתיה וכו' שלש אצבעות, במשנה איתא משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת גבוה מן הארץ ג' אצבעות. התוס' בפ"ק דב"ב כתבו דהיה במערבו של קדשי קדשים, והרמב"ם כתב דהיה במזרחו והתויו"ט תמה עליהם דבאמצע בית ק"ק היתה כדאיתא בהדיא פ"ק דמגילה (דף י') דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות לכל רות ע"כ בתויו"ט. אבן שתיה פירש הרע"ב על שם שממנה הושתת העולם שבה יסד הקב"ה את עולמו, שתיה פי' יסוד, אבל להרמב"ם ז"ל בפי' המשניות לא נראה פירוש זה איך שייך לומר שממנה יסד עולמו, ופירש שבשביל העבודה יסד העולם כמו שאמרו באבות לפיכך נקרא אבן שתיה כלומר שבשביל זה מתקיים העולם, ובגמרא משמע מפני שהעולם נברא מציון, פירש התוס' וז"ל אמצעיתו של עולם והצדדין מציון נבראו כלומר כאן התחיל העולם להתרחב ורמז לדבר כתב המהרש"א והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, עכ"ל, כלומר שיעקב הקריב קרבנו במקום המקדש ואמר מצבה שממנה העולם נצב. ובספר יפ"ת על המדרש תמה וכתב על הרמב"ם מי הזקיקו לבקש דרך אחרת דלא כתלמודא. וחפן הקטורת שבכף לתוך חפניו וצבר הקטורת על גבי גחלים, עכ"ל. והנה הרא"ש קיצר בזה הרבה, דהנה חפינת הקטורת הזה של לפני ולפנים היא מעבודות קשות שבמקדש ולא נתבאר בדבריו איך היתה המפינה. ועתה אוסיף מה שנמצא עוד בגמרא. הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס וצריך היה לכף, דהיכי נעביד, נעייל והדר נעייל, הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות, נשקליה לקטורת בחפניו ונתחיה למחתה עלה ולעייל, כי מטי התם היכי לעביד, נשקליה בשניה ונחתיה למחתה, השתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא על אתת כמה וכמה, וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים (גמרא יומא דף מ"ז), ובברייתא שם (דף נ') איתא כיצד הוא עושה (פירש"י חפינה שניה שבפנים) אותו את הבזך בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו, פירש"י אופן חפינה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים, עכ"ל רש"י ז"ל, והתוס' כתבו אף דאמרינן לעיל (דף מ"ט) דבשניו לאו אורח ארעא דהשתא לפני מלך בו"ד אין עושין כן וכו', וי"ל דהתם אצל חפינה שניה דאמרינן אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשניו כדי לחפון פעם אחרת, אבל למשוך למחתה בשניו ולאחותה אארעא לאו אורח ארעא, עכ"ל. והרמב"ם כתב וז"ל ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשניו ומערה הקטורת לתוך חפניו עד שהחזירה למלא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, עכ"ל. וכתב הלח"מ ומפרש פירוש אחר מרש"י, שעם האגודל היה מסיר הקטורת מהכף ומשים לתוך חפניו, ונראה לדחוק הברייתא דה"ק ראש הכף היה ארוך קצת