גחלי אש נט

הירדן, וי"א שהוא אמרא הצף על פני המים. דבש כל מיני מתיקה במשמע, ודבש פוסל ואין לו תקנה אם נתערב, כיון דדבר לח הוא נדבק, משא"כ שאור כ"ז שלא נתערב נוטלו ואין פוסל בנגיעה. אם חסר, ה"ה יתיר א' מסממניה משא"כ בשאר דברים הבאין להכשיר ולתקנה אינו חייב מיתה, כ"מ בב"ש. ונ"ל דדוקא בשתיקן אותה ע"י דברים חזקים ועזים ששרה בהן, כגון שלקח מי רגלים תחת קפריסין, וכן מלח אסתרוקנית תחת מלח סדומית, ובורית אחרת תחת כרשינה, כה"ג הוא פטור ויוצא בדיעבד שאין דברים הללו אמורים ע"ד המובחר, אבל אם לא תקנה ברחיצה ושרייה כראוי לה הרי לא נעשית כהלכתה וקטורת זרה היא וחייב עליה בודאי, אמנם בייתר לה סימנין בל שהוא חייב בכל אופן, ע"כ מהגאון מהריעב"ץ ז"ל בקיצור נמרץ הצריך לעניננו, וכן כתב הבאר. שבע דבייתר חייב אף כי הרמב"ם לא ביאר זאת. וכבר הבאתי דבריו לעיל מה שכתב הכלבו בפירוש מי רגלים יפין לה שמעין היה בעזרה ששמו מי רגלים ואין מכניסין בעזרה מפני שמו, הרבה ע"ז להקשות בספר באר שבע דודאי ממש הן כדאיתא בזבחים דהגמרא מקשה אהדדי מפטום הקטורת ומהסממנין שמעבירין על כתם נדה ועל דם חטאת, וכן איתא בירושלמי בפירוש אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד, ואף כי חלבנה ג"כ ריחה רע, אבל זה לא מכניסין מפני הכבוד, ע"כ:

סימן כט סדר קטורת של חוץ איתא במשנה (תמיד פ"ה משנה ד') מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק שלשה קבים (בחרו בכף כדאשכחן בנשיאים, כמו דאיתא ביומא רפ"ה, תויו"ט שם), נקרא תרקב דתרי היה בקב והקב ששה לוגין, א"כ תרקב של שלשה לוגין אלא נקרא גדול בערך הטני דהוא לא היה מחזיק כי אם שלשה לוגין, אלא הכף דומה לו (שם בתויו"ט ובהרע"ב), והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת, ופירש הרע"ב שהבזך היה בתוך הכף הגדול, שאם לא היה גדול כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה, וכסוי היה לבזך וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה ופירש הרע"ב בשם רבותיו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידו מטלטל הכסוי ומסירו מעל הבזך, ובשם הערוך פירש שהיה נתון על הבזך כמין סודר קטן לנוי, א"כ לפירוש הרע"ב היה הכסוי לבזך, אבל להרמב"ם היה מכסה את הכף ולא את הבזך, ולהרמב"ם מכסה כדי שלא יצא ריח הקטורת ולהרע"ב כדי שלא יתפזר הקטורת, כן פירש בתפארת ישראל. והרמב"ם בפירוש המשנה פירוש דהוי הכסוי על הבזך, ובתמידין פירש דהוי על הכף (לחם משנה תמידין פ"ג. מי שזכה במחתה נטל את מחתת הכסף יעלה לראש המזבח ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה, ירד ועירה לשל זהב, נתפזר ממנו כקב גחלים והיה מכבדן לאמה ובשבת היה כופה עליו פסכתר, היה לוקח מן הגחלים הבוערות ולא מן הפנימיות המאוכלות כדי שתהא האש גדולה, בן כתב הרע"ב והתויו"ט, אבל להרמב"ם בפ"ג מתמידין הגירסא ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה, וכתב עליו הראב"ד א"א אין זה בנוסחא המדויקת לענין קטורת אלא לענין תרומת הדשן, וכתב הכ"מ וז"ל ואני, אומר פשטא דמתניתין שבפ' הנזכר משמע דלענין קטורת מיתניא ואיני יודע נוסחא אחרת, עכ"ל, וכבר בארתי לעיל בשם התויו"ט דלמדין מהכתוב גחלי אש יכול עוממות ת"ל גחלי אש כלומר בוערות, ע"ב, וכן כתב בלחם משנה. והיה חותה בשל כסף ומערה לשל זהב דהתורה חסה על ממונן של ישראל. והיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבין ומערה בשל זהב שהיא של שלש, וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה לאחר שירד ולא בעודן על המזבח אחר שחתה, שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה, אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מלאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש, כן פירש בתויו"ט אליבא דהרע"ב, ובשבת שכופין עליו פסכתר אע"פ שמן התורה אין איסור בכבוי אלא כשיתכוין לעשות פחם, י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו שבות במקדש, כן כתב התויו"ט כאן ובמשנה ג' פ"א, וכן כתב הכ"מ דהיכא דאפשר לא התירו שבות במקדש וישנם כמה שבותים שהם במקדש כמו דאיתא בסוף עירובין. ועיין בהגהות הגאון מוהר"ר יוסף שאול נאטאנזאהן ז"ל שהביא קושיא מכאן על הא דר' יצחק דס"ל שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, וכתב במקדש שאני, אי נמי שהיה צריך למקומו. ולי עדיין קשה כיון דכפיית פסכתר הוי שבות דאסור לבטל כלי מהיכנו אף לפי שעה כדאיתא במג"א סי' רס"ה והכסוי הוא ג"כ שבות מאי אולמא דהאי מהאי, וצ"ל דמכל מקום כבוי הוי שבות חמור דיש לו עיקר מן התורה עכ"ל. מי שזכה במחתה צבר את הגחלים ע"ג המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא שם בפ"ו דתמיד משנה ב'), ופירש הרע"ב צבר את הגחלים על גבי מזבח הקטורת ורדדן כדי שלא יפול הקטורת מעל הגחלים, ולפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעים אילך ואילך, תרגום וירקעו ורדידו, ועל מזבח הזהב היה מקטיר ולא בתוך המחתה, אבל בקטורת של יו"כ היה מניח הגחלים בתוך המחתה ועליה היה מקטיר ולא היה שם רדיד גחלים ביום הכפורים, עכ"ל. מי שזכה בקטורת היה נוטל הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו, נתפזר ממנו לתוכו נותן לו בחפניו, כן איתא במשנה, ומסיים הרמב"ם והשתחוה ויצא (הובא בתויו"ט שם), ופירש הרע"ב לאוהבו שבא עמו שם לצורך כך לההיכל ואם נתפזר מן הקטורת שבבזך לתוך הכף לפי שהבזך היה מלא וגדוש ופעמים נופל ממנו לתוך הכף, נותן איהבו את הקטורת שנתפזר בתוך הכף בחפניו של מקטיר והנה הרע"ב פירש שנותן הכף לאוהבו, אבל בתפארת ישראל כתב שא"א לומר כן דא"כ יהיה הבזך נשאר עדיין ביד המקטיר והרי חפניו צריכין להיות פנוים כדי למלאותן קטורת, ומי יריק הבזך לתוך חפניו וכי כל החדשים לקטורת בקיאין בעבודה קשה שבמקדש לעשות ככ"ג ביו"כ דהתם אי אפשר שיכנוס אחר עמו לק"ק, משא"כ הכא הרי אוהבו בצדו שיוכל ליתן לו אם הבזך וא"צ