גחלי אש נח

סימן ל"ט הלא בדם ליכא איסור דדוקא צריך שיהא מן המין המותר בפיך ומותר לכתוב ס"ת על נבילות וטרפות שהן אסורים. וכתב דהמור של שמן המשחה כיון דאשתני אשתני כמו ביצת אפרוח דלכי מסרח אבל המור דנכנס בעצמו לסממני הקטורת אפשר דם בהמה דמותר למזבח, אבל דם חיה דלא הותר לגבוה אסור, לכן פירש הראב"ד דהמור דאיתא בשיר השירים הוא שנכנס בקטורת מ"מ ק"ל להרמב"ם הלא בגמרא משמע דווקא גדולי קרקע או מיני אילנות ואיך לקח דם חיה ואף דאיתרבי לענין מעשר בהמה אבל הרי לא מצינו אלא דונמת הד' של קרא דאינם ממין חיה וצ"ע:

(ה) הא דכתיב בתורה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, אין הפירוש דברישא מדליק את הנרות והדר מקטיר קטורת, דליתא, דאין לך עבודת היום שכשרה אחר הדלקתן, אלא הכי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטיר קטורת (יומא דף ט"ו, פסחים דף כ"ט ע"א):

(ו) מי זכה במחתה של קטורת ? יש בו שלש דעות להלכתא. הרמב"ם בפ"ד מתמידין כתב מי שזכה בתרומת הדשן והוא הפייס הראשון הוא המכניס את המחתה הזאת, ויחידאה הוא בזה דכבר תמהו עליו מנין לו זאת ל וכן התוי"ט פ"ה דתמידין מ"ד, אבל הרע"ב שם ס"ל שמי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו ופירש בתוס' חדשים שהוא משום איבה שלא יקפידו עליו האחדים, והתפארת ישראל כתב זאת משום סברא דנפשיה וכבר הקדימו בתוס' חדשים), כלומר לאוהבו או לקרובו, זכה עמי במחתה כמו שסבר ר' יהודה (יומא דף כ"ה), והתוס' בשם הירושלמי פירשו דרגיל לומר לזה שעמו אבל אם ירצה לומר לאחר הרשות בידו, ומסיים התויו"ט שאם רצה לעשות הכל בעצמו עושה והרשות בידו, כדאשכחן גבי כ"ג ביו"כ, אבל רבנן פליגי על ר' יהודה בהא דלא ס"ל דבדעת הכהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפייסין אלא דהעומד לימינו זכה מכח פייס והרע"ב ס"ל דלא פליגי רבנן ור' יהודה בהא אלא ר' יהודה מפרש, עכ"ל (תויו"ט שם), אבל בתוס' ישנים ביומא יש דס"ל דהיה פייס למחתה בפני עצמה פירש שם דמי שס"ל שהיה פייס בפ"ע למחתה ס"ל שגם המחתה מעשרת ואותו שס"ל דלא היה פייס למחתה ס"ל דמחתה לא מעשרת, ובתוספתא איתא שיש פייס למחתה. מה שכתב התוי"ט שיכול בעצמו לקחת את המחתה כמו כ"ג ביו"כ ק"ל ע"ז דבודאי נ"ל דאסור דאם יקח שתים בשתי ידיו ככ"ג אסור כי דוקא ביו"כ שמאל כשר אבל בכל השנה צריך לקחת בימין וא"א שניהם ביחד ואם יכנוס שתי פעמים אולי אסור ביאה אחרת דצריך שילכו שניהם יתד בביאה אחת והדבר צריך אצלי תלמוד:

פטום הקטורת, פירש הב"י בשם הכלבו כתישת הסממנין ותקון הקטורת נקרא פטום, ובשם הערוך פירש המבסם והממלח כל הבשמים לעשות הקטורת רוקח מרקחת, מעשה רוקח תרגם ירושלמי מפטם, כמו האפאטהעקער שיודע לערב כל דבר במתכונתו. קטורת אמר ר"ל בכריתות מה הוא לשון הקטורת דבר שקוטר ועולה, פירוש דבר שמעלה קיטור ועשן ריח טוב. והיכן היו מפטמין את הקטורת בלשכת האבטינס והיא היתה בכותל דרום העזרה על שער המים, וגם בית הטבילה היה בצדה ע"ג השער, כן כתב הרמב"ם ריש פ"ה דמדות וכן כתב בש"ג, וכן משמעות הש"ס יומא (דף י"ט), אבל התויו"ט כתב שאבטינס היה במזרח שער המים, והכריע בתפארת ישראל דלא כתויו"ט וכתב וז"ל, נ"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת היה ממעל לשער לצד מערב, עכ"ל במדות מ"א. הכהנים היו שומרים בבית המקדש בשלשה מקומות ואחד מהם בבית אבטינס, ועוד בבית המוקד ובבית הניצוץ. ונ"ל דטעם שצריך לשמור את בית המקדש משים כבוד השכינה הוא כמו שאמרו רז"ל בספרי אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים לשאין לו, והלוים היו ג"כ שומרין, הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, ובחרו את הכהנים שהם יותר קדושים מהלוים לשמור בשלשה מקומות אלו שהם יותר קדושים לפע"ד. ובית המוקד ובית הניצוץ שניהם הם לצורך האש דבבית הניצוץ ג"כ היו מבערין עצים שניצוציו מתקיימין זמן מרובה, [כן פירש בתפארת ישראל, אף שהמפרש והתויו"ט לא נתנו טעם למה נקרא בית הניצוץ, וקדמו בזה רבינו הבאר שבע], ואם תכבה האש שבמערכה יבעירהו משם דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח, לכן שמרו שם יום ולילה, והקטורת ג"כ קודש קדשים ונקרא קטורת תמיד דגם אותה היו שומרין תמיד יום ולילה ששניהם מרמזין על השראת השכינה, כי אש ירדה מן השמים לרמז שכינה והקטורת הוא לריח ניחוח דאסור ליהנות מהן אלא הרוחני הזה לרמז לשכינה הקדושה לכן אם משנה א מעט קטורת זרה היא, כן נ"ל:

הצרי כתב הרמב"ם נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי, ומשמע ליה ז"ל שרשב"ג לא בא לפרש אלא לחלוק שרבנן ס"ל שהן מעצי הקטף ולרשב"ג הוא השרף הנוטף מעצי הקטף, אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל שרשב"ג בא לפרש ולא לחלוק, ולדעת הרמב"ן קטף הוא באלסאם, ומפרש הכ"מ דלהרמב"ם הבאלסאם ג"כ בסממני הקטורת, דלהרמב"ם העץ עצמו של צרי הוא הוא הבאלסאם, ורשב"ג בא לחלוק דאינו אלא שרף הנוטף כשקוטפין אותו, עכ"ל. שחלת הוא הצפורן שנותנין בני אדם במגמורות ובלשון אשכנז נקרא נעגליך. חלבנה הוא כמו דבש שחור וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יון עכ"ל הרמב"ם בכלי המקדש פרק ב' הלכה ג'. לבונה אין צריך פירוש כי נותנים אותה לכל המנחות, ונקרא בלשון אשכנז וויירוך (מלשון הגאון יעב"ץ ז"ל). מור מירהע. קציעה שורש עשב נקרא קדה בכתוב. שבלת נרד, נקרא שפינקרים שהיא דומה יד של שבולת. כרכום זאפראן, קשט כך שמו. קליפה קליפת עץ בושם. קנמון לא נשתייר כי אם מעט בעולם כדא' שבת ס"ג ואינו מצוי ע"כ הקטורת שהן עיקר סממניה מכאן ואילך אין מתערבין עמה ואינו אלא לצורך תקונן והכשרן. בורית הוא כמין זייף שלנו, מלשון בר לבב, שהוא מצחצח בגדים. יין קפריסין אינו מין אלא דומה ליין נעשה מפרי קפריסין הגדלין באנן צלף. חורין נקרא ע"ש המקום חוורן. מלח סדומית נעשה ממי ים המלח. וכתב הרבב"י וכן ב"ש כ"ש שאינו מתערב בקטורת במעשה פנימה אלא היה לצורך תיקון, או שמא נתן עליה בעת הקטרה, אבל להרמב"ם משמע שהמלח נכנס בפטומה כאחד מסממניה, וצ"ל דס"ל דבעשיה כ"ע ל"פ דבעי מלת וכי פליגי בהעלאה אי צריך לחזור ולמלחה. כפת הירדן עשב שדרכו ליגדל על