גחלי אש נה

בחסר לא חייב אלא על הסמנים י"א בלבד שאם חסר אחד מהם והכניסה כ"ג ביו"כ חייב מיתה משום ביאה ריקנית ועל ההיכל באזהרה, משא"כ בחסר אחת משאר דברים שבאין להכשירה ולתקנה, כן משמע בב"ש. וכתב עוד, ונ"ל דוקא בשתיקן אותם ע"י דברים אחרים חזקים ועזים ששרה אותה בהן כגון שלקח מי רגלים תחת קפריסין, וכן מלח אסרוקנית במקום סדומית ובורית ממינים אחרים תחת בורית כרשינה כה"ג דפטור ויצא בדיעבד, אבל אם לא תקנה ברחיצה ושרייה כראוי לה הרי לא נעשית כהלכתה, דקטורת זרה היא, ע"כ חייב עליה בודאי אם חסר מעלה עשן, עד כאן לשונו ז"ל, משמע מזה שדעתו ז"ל דאם חיסר מעלה עשן חייב כל השנה כולה, דלא כמשנה למלך, וביום כפור חייב בכל הי"א סממנים אם חיסר, משום ביאה ריקנית, ובקטורת זרה חייב מיתה כל השנה כולה אם לא נעשית כהלכתה אף אם לא חיסר כלום כי אם שינה בשרייתה, ובודאי דין חדש הוא. אמנם ביתר סיממנים חייב בכל אופן עכ"ל. וראיתי בתפארת ישראל (תמיד פ"ה מ"ו) דבר חימה שרצה להוכיח דכהן יוכל לכנוס להיכל להשתחוות אחר התמיד דוקא שגמר כל עבודת התמיד ולא הקטיר האברים, דהקטר האברים לא מעכבת כפרה, אבל קודם שגמר לא, ודלא כהרמב"ם בפ"ג מביאה מקדש דס"ל דבנכנס להשתחוות אפילו לא נגמר עדיין עבודת השחר שרי לכנוס, דליתא, דא"כ ק"ל מיומא (דף נ"ג ע"א) דמקשינן והא עייל ביאה ריקנית, ואצטריך לתרוצי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולמה לא תירץ כפשוטו כגון שנכנס להשתחוות והכניס אז קטורת חסרה, עכ"ל. ותמוה מאד הלא שם ביומא מיירי בקטורת של לפני ולפנים שיהא חייב מיתה על ביאה ריקנית, צריך בע"כ לאוקמי בכי האי גונא דגמרא, אבל בהיכל לעולם אימא לך דמותר לכנוס להשתחוות, וצע"ג לדבריו. דבהיכל שאני דביאה ריקנית בל"ת ולפני ולפנים במיחה היא, א"כ י"ל דהיכל דקיל מותר לכנוס להשתחוות אבל לפני ולפנים דחמיר בודאי אסור, וצ"ע. ועוד דלפני ולפנים דליכא שום עבודה כלל אסור גם לכנוס להשתחוות, אבל בהיכל דישנו עבודות, השתחויה לעבודה דמי ומותר. דהא אפילו כ"ג אם נכנס פעם חמישית ביו"כ חייב מיתה ואיך יכנוס להשתחות:

עוד איתא בגמרא יומא (דף נ"ג ע"א), תניא נתן בה עיקר מעלה עשן היה מתמר ועולה כמין מקל עד שמגיע לשמי קורה, כיון שהגיע לשמי קורה ממשמש ויורד בכתלים עד שנתמלא הבית עשן שנאמר והבית ימלא עשן, ופירש"י מזה נלמוד שהשורש מעלה עשן יפה מן העלים, ומזה למד אביי אין לי אלא עיקר מעלה עשן עלה מעלה עשן מנין ת"ל וכסה, פירוש שבין בעלה מעלה עשן בין בעיקר מעלה עשן יוצא משום דכתיבי שני פסוקים, פסוק א' וכסה ענן הקטורת, ועוד כתיב כי בענן אראה ואמר רב אשי חד למצוה, וחד לעכב, רבא אמר תד לעונש, וחד לאזהרה, וע"כ לא פליגי אלא בקראי למאי אתיא אבל כ"ע לא פליגי אברייתא דאיתא בפירוש שהעיקר מעלה עשן טוב יותר מהעלה, א"כ צ"ע למה השמיטו הפוסקים דין זה של מעלה עשן, מה יתן, אם העיקר או העלה או שניהם כאחד טובים, וצ"ע לפע"ד:

סימן כז פרטי דינים בקטרת דלפני ולפנים. בגמרא יומא (דף מ"ז ע"א) איתא איבעיא להו מהו שיעשה מדה לחפינה (כמו שאסור לעשות מדה לקומץ דכתיב בקמצו) התם. הוא דכתיב בקמצו אבל הכא דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו קטורת סמים דקה, לא, או דלמא יליף מלא מלא מקומצו ולא איפשטא, א"כ יש לתמוה על הרמב"ם שהשמיטו זאת האבעיא. ונ"ל דאף דלא אפשטא האבעיא במקומה מ"מ אפשטא ממקום אחר ואין כאן ספק כלל שאסור לעשות מדה לחפינה, וממילא נשמע כיון שלא הביא אפילו בגדר ספק שס"ל ז"ל שנפשטה לאיסורא. דהנה בגמרא שם יומא (דף מ"ז) חפץ לפשוט האבעיא ממתניתין דאיתא שם, וז"ל, ת"ש דאיתא במשנה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה, מאי לאו שאם רצה לעשות מדה אחרת עושה, ומתרץ, לא, ה"ק וכך היה חוזר ותופנה לפנים, ופריך שמעת מינה חופן וחוזר וחופן (ולקמן בעינן לה, פירש"י) ומתרץ דלמא שאם רצה לעשות מדה עושה, ואי נמי שלא יחסר ושלא יותיר, ע"כ בגמרא. והנה לקמן בעי רב פפא מלא חפניו שאמרו מחוקות או גדושות, ונפשטה ממתניתין דתניא מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות, הרי שצריך להיות מלא חפניו מצומצמין, וכן האיבעיא שניה דחופן וחוזר וחופן ג"כ אפשטא מהברייתא, דתניא כיצד הוא עושה אוחז הבזך וכו', ופירש"י חפינה שניה, לכן מסתברא שהמשנה דתנן וכך היתה מדתה נתכונה או שחופן וחוזר וחופן או שלא יחסר דתניא בהדיא ושלא לעשות מדה לחפניו כדאשכחן בקומץ, כנ"ל, דאלו אצל האבעיות האחרות פסק הרמב"ם ז"ל ספק ולא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ומשמע בחפינה אם עשה מדה אפילו בדיעבד לא הורצה כמו בקומץ אפילו בדיעבד פסול אף כאן בדיעבד פסול, דמלא חפניו מן התורה, כן נ"ל:

עוד איתא בגמרא שם בין הבינים של הקומץ, כלומר מה שנכנס בין האצבעות לא נודע מה דינו אי קומץ הוא או שיריים הן, היכי עביד, ומפרש שם דלרבנן דס"ל שאסור להקטיר לשם עצים צריך דוקא כהנים שמנים, פירש"י שבשר אצבעותיהן בולט ודוחה זה לתוך זה ואין שם בין הביניים, ואפילו לר' אליעזר דס"ל דבדיעבד אם נתערבו ונתן לשם עצים ש"ד מ"מ לכתחלה קמצי שמיני, והדר בעי רב פפא בין הביניים של מלא חפניו מהו, ופריך מאי קא מבעיא ליה, אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך, רב פפא הכי בעי ליה, מלא חפניו והביא בעינן והא איכא או דילמא ולקח והביא בעינן וליכא, תיקו, ע"כ. וגם האבעיא הזאת השמיט הרמב"ם כאן וכן בהלכות קמיצה אינו מביא דין דיקמצו שמנים, וכן כאן בעבודת יו"כ אינו מביא הדין שיהא הכ"ג שמן באצבעותיו וכן לא הביא כלום הספק הזה. הן אמת דלדינא פסק בהלכות איסורי המזבח (פ"ה ה"ה) כר' אליעזר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, א"כ בקומץ דלכתחלה צריך שמנים, ובדיעבד יכול לתת לשם עצים, וכאן במלא חפניו ג"כ בודאי הדין כן, דכל שממנו לאשים והקטורת ג"כ נקראת ממנו לאשים דהרי מביא אותם