גחלי אש נב

של לפני ולפנים דלא אפשר כדאיתא ביומא (דף נ"ז), אלא נכנס תחלה עם המחתה ואח"כ נכנס עוד הפעם עם הקטורת, דדוקא בקטורת דפנים גלי רחמנא והביא פעם אחת ולא שתים, אבל כאן אפילו בשתי פעמים, ופנים מחוץ לא ילפינן, כן נ"ל (ב) עיקר הקדוש של קטורת דלפני ולפנים הוא מה שחופן וחוזר וחופן, בשעה שחופן בפעם הראשונה בהיכל כמו שיתבאר לקמן וזה הוא הקידוש, ובזה נפסלה במחשבה ובצירוף כלי דחפניו של כ"ג ככלי שרת דמי ופוסל בזה כמו בכל השנה כולו כלי, דלא מצינו קידוש בכלי אחר, כן נ"ל. וכן נ"ל דאפילו לדעת רש"י שפירש דבכל השנה כולה אין פוסל טבול יום ומחשבה בהקטורת כי אם מדרבנן דילמא אתי לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי, אבל בקטורת של יו"כ אפילו אליבא דרש"י פוסל טבול יום ומחשבה מן התורה, כי מלא חפניו מן התורה הוא:

(ג) קטורת דלפני ולפנים לא חשיבא קדוש כלי דידהו, דמן הדין הל"ל שלא תהא כלי כלל אלא לעייל בחפניו, אלא משום דלא אפשר, וא"כ אפילו נותן בכלי כיון דהכלי לא צריכא מדינא אינה נפסלת בכך בפסול מחשבה או דבר אחר, כן כתבו התוס' יומא (דף מ"ח):

(ד) במשנה יומא (דף מ"ג ע"ב) החילוק בין קטורת של חוץ לפנים בזה"ל, בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל ד' קבין ובה היה מכניס:

(ה) בכל יום היתה כבדה, והיום קלה:

(ו) בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה:

(ז) בכל יום היה הזהב שלה ירוק, והיום אדום:

(ח) בכל יום מקריב פרס בשחר ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא חפניו:

(ט) בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה:

(י) ובגמרא מוסיף בזה"ל בכל יום היתה גלדה עבה והיום רך, בכל יום היתה קצרה והיום ארוכה, פי' דהגמ' מפרש טעם על המשנה מ"ט כדי שתהא זרועו של כ"ג מסייעתו:

(יא) תנא בכל יום לא היה לה ניאשחוק והיום היה לה, ניאשחוק פירש"י טבעת שמקשקש, וכירושלמי גרים נרתק שלא יכוה וקובעו כמסמר לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה:

(יב) קטורת של יו"כ היה נשרף בתוך המחתה גחלי אש, כי לפני ולפנים לא היה מזבח כי אם ארון אבל קטורת של כל יום ויום היה נשרף על גופו של מזבח, כן איתא בתוס' ישנים פ' הוציאו לו, וכן פירש הרע"ב במסכת תמיד:

(יג) כבר פירשנו לעיל דלדעת רש"י שעור פרס מדרבנן, לכן בדיעבד יצאו הצבור גם בכזית, אבל של יו"כ השעור מלא חפניו הוא מן התורה ולכן צריך דוקא לא פחות ולא יותר, ולדעת התוס' דס"ל דשעור פרס מהלממ"ס וכן נאמר ההלכה דבדיעבד אף בכזית יצא, אבל של יו"כ לד"ה השעור מן התורה ואפילו חסר כל שהוא לא יצאו הצבור ידי חובתן בקטורת של חוץ פורשין ג"כ מבין האולם למזבח אבל בקטורת של לפני ולפנים מן ההיכל גרידא, כן איתא בגמרא:

(יד) בכל יום היו ג' מערכות והיום ד', ושתי מערכות היתה לקטורת, אחת לקטורת של חוץ ואחת לקטורת של פנים, מכל מקום נראה לי כמו שבקטורת של חוץ אם לא היו עצים למערכה שניה של קטורת היה נוטל ממערכה גדולה כמו כן ביום הזה אפילו לקטורת של פנים אם לא היתה מערכה בפני עצמה היה לוקח ממערכה שניה של קטורת של חוץ, כיון דעכ"פ עקרה לקטורת, ואם גם זאת המערכה לא היתה, היה לוקח גם לה ממערכה גדולה, ועכ"פ דוקא מאש של מזבח החיצון ולא של כירים או ממקום אחר. כן נ"ל:

(טו) לדעת רבוותא דס"ל אם חסר מעלה עשן בכל יום אינו חייב מיתה, אבל ביו"כ אם חסר מעלה עשן חייב מיחה ד"ה שנאמר וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות, ואפילו לדעת רש"י דס"ל דאם חסר אחת מכל סממניה חייב מיחה דוקא על יו"כ קאי וחייב משום ביאה ריקנית כמו דאיתא לעיל, ואף כי מעלה עשן אינו מחשבון הסממנים של קטורת, כי כפת הירדן, מלח סדומית ומעלה עשן אינם מהי"א סממנין והן הן שמוסיפין על הקטורת בלא משקל כדאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש (פ"ב ה"ב) מ"מ על מעלה עשן בודאי חייב מיחה דכתיב וכסה וגו' ולא ימות (מל"מ הלכות כלי המקדש):

(טז) לדעת הרמב"ם אין חילוק אם הקטיר כזית בחוץ בין ביו"כ בין בכל יום חייב בכזית, אכל לענין זר אם הקטיר על מזבח הזהב קטורת דכל השנה שעורו בכזית, אבל דיו"כ במלא חפניו:

(יז) לענין אם הקטיר זר בפנים אם חייב בכזית מסתפק במל"מ, מ"מ מסיק דפטור, וכי תימא הלא חייב משום זרות או משום ביאה ריקנית, משכחת לה כגון אם שגג בביאה והזיד בקטורת, כן נ"ל אף שלא פירשה:

(יח) החילוק בגחלים, כבר בארתי למעלה דיש מרבוותא דמחלקין, שבכל יום מחפשין דוקא אחרי בוערות אבל ביו"כ לא מטרחינן לכ"ג משום חולשא לחפש אחרי בוערות, ועוד דהיה דקה מן הדקה ואינן צריכין לאש הרבה, אבל בתוס' השוו המדות ויתר דיני גחלים, יעיין לעיל בדיני הגחלים:

(יט) חפינת הקטורת של כל יום אינה מעבודות קשות שבמקדש אלא כדחפני אינשי, אבל של יו"כ מעבודות קשות, כדאיתא ביומא וכך היא הלכה דהלא מלמדין אותו חפינת הקטרת מפני שהיא מעבודות הקשות וכבר תמה בלחם משנה על הרמב"ם דדחה זאת מהלכה הלא ביומא נראה מזה שעבודה קשה היא כדאמרן:

(כ) בהרמב"ם פ"ה מעבודת יו"כ איתא כזה"ל, חסר מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, נראה דהטעם לא קאי אלא על סוף דבריו דמעלה עשן, אבל חסר תיפוק ליה דחייב משום קטורת זרה כדפסק הרמב"ם בכלי המקדש פרק ב' הלכה ח', ובודאי לא גרע קטורת דיו"כ בזה משאר כל השנה, וגם מה שמביא הפסוק כי בענן מזה נפקא ביאה ריקנית, כלומר לא יבוא כי אם עם הקטורת אבל לא בלי קטורת, ולחייב מיתה על שחסר מעלה עשן נלמוד מוכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות,