גחלי אש מט

ותירצו דעצים אין שייך בהו אכילה כלל, אבל לבונה שייך בהו אכילה, וממילא ה"ה לקטורת דשייך בהו אכילה כי קטורת יש בה ג"כ לבונה, ובמשנה פ"ה דא"ר שמעון העצים והלבונה והקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה פירש הרמב"ם בפירוש המשניות והביאו התויו"ט שם אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורין שהוא פטור עכ"ל, הרי בפירוש דשייך אכילה בקטורת כמו בלבונה אבל בעצים אין שייכות לענין אכילה כי אם לענין הקרבה שהוא פטור אבל אסור בודאי להקריבם בכל גונא, ע"כ:

(מד) כשם שאסור לטמא או לסבב טומאה לקדשים שהם נפסלים בזה כן ג"כ אסור לסבב להם, כלומר לעצים ולבונה וקטורת, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה, כן כתב הרמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים דין י"ב, וכבר כתבתי שהקטורת והלבונה דין אחד להם כמו דאיתא לעיל, וממילא שאם אכל כזית מהקטורת ג"כ לוקה, ומזה נראה שדרשא גמורה היא להרמב"ם:

(מה) קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא תועלין, בד"א כשהריח בקטורת אחר שעלתה תמרתה, אבל הריח בקטורת כשתעלה תמרתה תעל, (ומה דאיתא ביומא דכלה בירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטורת דהיינו שאינו אסור רק להתקרב לעזרה כדי להריח יותר, אבל מה שנתבשמה מעצמה לית לן בה, כן פירשו התוס' והבאר שבע. (רמב"ם הלכות מעילה פ"ה הט"ז):

(מו) אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים, כן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין (פ"ג ה"א), דאביי אמר הכי במנחות (דף נ') מסתברא כמ"ד בקטורת הסמים של בין הערבים דכתיב בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, אי לאו דעבד הדלקה מאורתא בצפרא מהיכא, פירש"י כיון דנרות נתחנכו בערב קטורת נמי תחלתה בערב, דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, עכ"ל, דבשחרית כשמדשן את המנורה צריך ג"כ להקטיר אז הקטורת, ע"כ:

(מו) בית התקדש נקרא הר המוריה ואיתא בב"ר הטעם, רבנן אמרו למקום שהקטורת קרבים, כמה דתימא אלך לי אל הר המור כמו מור ואהלים וקנמון שהם מסממני הקטורת, ורש"י ז"ל בחומש רצה להסביר שכן דעת תרגום אונקלוס לארעא פולחנא נתכוון לתרגם על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד וראשי בשמים, ואף שהרמב"ן ז"ל מפרש את התרגום לענין אתר מ"מ לדעתו של רש"י צריך לרבין למה קראו את בית המקדש דוקא על שס הקטורת ולא על שם עבודה אחרת. ונ"ל דכל הקרבנות והעבודות היו ג"כ בבמה אבל הקטורת אינה שייך כי אם בבית המקדש, ואפילו על המזבח החיצון אסור להקטיר קטורת, ואפילו אם עלתה שם, תרד, כדאיתא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) לכן שייך שפיר הקטורת לבית המקדש להיכל ולקדש קדשים וא"ש:

(מח) בגמרא זבחים (דף ס"ב ע"ב) איתא כשעלו בני גולה וחפצו לבנות מזבח, כי המזבח מכוון מקומו ואפילו כחוט השערה ממקומו המיוחד לו יש בו משום שחוטי חוץ, ופריך הגמרא מנא ידעי מקום המזבח אמר רב שמואל בר נחמני מכל הבית כולו הריחו ריח הקטורת משם הריחו ריח אברים, ע"כ, ויש לדקדק בשלמא להריח ריח אברים ממקום המזבח היו צריכין, אבל למה הריתי ריח הקטורת מכל הבית ומה למדו מזה, ונ"ל דדוקא מזבח העולה מכוון מקומו כמו שכתבנו לעיל, ואם לא כוונו מקומו הזבחים פסולין אבל מזבח הזהב שמקטירין עליו קטורת ואף כי לכתחלה בודאי מקומו בפנים משליש ההיכל ולפנים בין המנורה והשלחן, אבל בודאי אם שינו את מקומו בכל מקום שהוא בהיכל, וכן בקטורת של לפני ולפנים, ואף דצריך להניחו בין הבדים מ"מ אם הקטירו הקטורת בכל מקום שהוא בפנים כשרין ואין מקומן מיוחד כמו מזבח העולה, וזה שאמר מכל הבית כולו הריחו ריח הקטורת, כנ"ל, ואגב אורתא אשמעינן ג"כ, אף כי זה שבעים שנה שהבית היה חרב מ"מ עוד נשאר שמה ריח הקטורת וזה ודאי בדרך נס, וכן מצינו ביומא ל"ט:

דזקן אחד הלך לשילה בזמן ר' יהושע בן קרחה והריח ריח קטרת מבין כותליה:

(מט) בפרק המזבח מקדש זבחים (דף פ"ח) איתא מדות היבש מקדשות את היבש, ופירש"י נקט גבי יבש מדות שאין כלים מיוחדים ליבש אלא שתי מדות של יבש עשרון, וחצי עשרון עשרון לחנתות, וחצי עשרון לחביתי כ"ג, והקשו התוס' והאיכא מחתה לקטורת, והאיכא כף, והאיכא מכתשת, ונ"ל דלרש"י לא קשיא, דרש"י לשיטתו בשבועות דהמחתה וכן הבזך וכן הכף וכ"ש המכתשת אינן מקדשין מדאורייתא ואינן מקדשין אלא מדרבנן דילמא אתו לאקולי בשאר המתקדשין בכלי, כמו שאבאר להלאה, וא"ש דלא תשיב אלא דברים שהן מן התורה כנ"ל:

סימן כד במה היו מקדשין את הקטורת של חוץ? הנה כל דבר הקרב לגבי מובח צריך קדושת כלי, ואף דלכתתלה שוחטין בסכין של כלי שרת ובדיעבד אפילו בכל דבר כדאיתא ברמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ו) מ"מ אח"כ היו נותנין את הדם במזרק של כלי שרת, וכן המנחה צריכה קדוש כלי כל המנחה ואח"כ צריך לקדש עוד הפעם את הקומץ כמו שמבואר שם (פי"ב הי"ג), ועתה נחזי אנן במאי מקדשין את הקטורת, הנה הקטורת צריך לעשות בקודש, וז"ל הרמב"ם כלי המקדש פ"ב ה"ו בענין הקטורת, כל מעשיה בקודש בתוך העזרה ומשל הקדש, והמפטם מן החולין או בכלי שרת של מולין פסולה, ע"כ. והנה המכתשת שמפטמין בה את הקטורת וכותשין אותה שם הדק היטב היטב הדק, היה לה דין כלי שרת מסופק בגמרא (שבועות דף י"א ע"א), וליכא למימר שבשביל זה היה שם הספק מפני דתנן בשקלים מותר הקטורת מחללין על המעות ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין וקונין אותה מתרומה חדשה, ש"מ שקדושת דמים היה בה מדמועיל בה פדיון, ליתא, כדמסיק שם משום דלב ב"ד מתנה. עליה מפני שידעו מקודם שיהא מותר כי הלא היו עושין כמנין ימות