גחלי אש מח

מפני שמבואר כאן יותר ולא חפצתי לשנות דבריו):

(לט) הקטורת וכן שכר מפטמי קטורת כולן באין מתרומת הלשכה כדאיתא בגמ' וברמב"ם שקלים, ואיתא ביומא (דף ל"ח ע"א) דמפטמי קטורת היו נוטלין שכרן י"ב מנה ואח"כ כשלא רצו ללמד על מעשה הקטורת ושלחו לאומנים אחרים ולא היו יכולין להעלות עשן כמותן כפלו להן שכרן עד ה"ד מנין ור' יהודה אומר בכל יום כ"ד מנין והיום מ"ת מנין, ואעפ"י שלא חפצו לגלות מגילת סממנין כ"ז שבית אביהם היה קיים אכן אחר כן גלו לר' יוחנן בן נורי) ואמר ר"ע מעתה אסור לספר בגנותן של אלו:

(מ) מותר הקטורת מה היו עושין בה, מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין, ומפרש בבאר שבע דוקא שכר מפטמי הקטורת אבל לא לאומנין אחרים, ולא כפי שנדפס בטעות ברש"י כריתות שכר האומנין של בדק הבית, וכן מפרש בירושלמי והרמב"ם והר"ע מברטנורא, ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. כי בכל שנה נשארו י"א מנים שיתרים ימות החמה על הלבנה, וכן נשאר מהשלשה מנים של מלא חפניו של כ"ג, כי מלא חפניו אינו מחזיק ג' מנים מחללין הקטורת על אותן המעות, והמעות קדושים לתרומה ישנה ונותנים הקטורת לאומנים בשכרן וחוזרים וקונים אותם מתרומה חדשה, והכי צניע מילתא טפי ולא למכרם ולחזור ולקנותם, כן איתא בשקלים פ"ד מ"ה ובפירוש הרע"ב שם, ואין נותנין הקטורת להדיא לאומנין בשכרם לבן עזאי דס"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא, ואפילו לר"ע דס"ל דהקדש מתחלל על המלאכה דוקא בשל יחיד אבל בקטורת של צבור החמירו טפי,. א"נ מיירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה, וצריך לתת להם. מתרומה חדשה, כן כתב התויו"ט בשם התוס':

(מא) אם בא החדש בזמנו לוקחין אותה מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה (שם בשקלים), ופירשו הרע"ב והרמב"ם אם הביאו שקלים חדשים קודם ר"ח ניסן שהוא זמן תרומה החדשה לוקחים מותר הקטורת מתרומה חדשה ע"י חילול, ואם לא הביאו שקלים חדשים עדיין, לוקחין אותה מתרומה הישנה אם חללוה כבר, ואם לא חללוה עוד מקטירין אותם דכיון שלא בא החדש צריך להביאם מן הישנה, וכן איתא ברמב"ם פ"ד משקלים, אבל בירושלמי פירשו שהחדש במשנה פירושו חודש, כלומר שראש חודש היה בזמנו שהיה החודש חסר וביום ל' דאדר היה ר"ח ניסן, וא"כ בא מתרומה חדשה, אבל אם עברו את החודש א"כ היה יום ל' אדר א"כ בא מן הישן, ושני הדינים אמת הן להלכה, לכן צ"ע למה השמיט רבינו גם פירוש הירושלמי (ומובא ג"כ בתוספות רעק"א ז"ל):

(מב) מי שהקדיש נכסיו סתם והיתה בהן הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן (כלומר כגון שהיה אומן ונתנו לו קטורת בשכרו והקדיש נכסיו ונמצא בו אותו קטורת, כן פירש בלחם משנה), עד שיחזרו ויקחו אותה ה"ז תנתן לאומנין בשכרן כמו שעושין במותר הקטורת, וכן עושין אם יש בנכסיו אחד מסממני קטורת (רמב"ם פ"ה מערכין הלכה י') ופירש שם במל"מ משום דבבלי מוקי למתניתין זו דאיתא במס' שקלים (פ"ד מ"ו) בא' מסממני קטורת, ובירושלמי שנותנין לאומנין בשכרן, לכן כתב לתרווייהו, והרמב"ם פסק בזה כבן עזאי דס"ל אין הקדש מתחלל על המלאכה לכן צריך לתתן לאומנין בשכרן בתנאי שמקודם מחללין אותן על מעות ואח"כ חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, אבל כתב התויו"ט שלדברי התוס' דמחלקים בין קטורת יחיד לקטורת צבור, איכא למימר, דדוקא במותר הקטורת דשל צבור הן התם דוקא צריך לחללן על מעות האומנין כבן עזאי, אבל בקטורת דיחיד דהיינו באחד מסממני הקטורת שנמצאו אצל היחיד (דקטורת הלא אסור לעשותן בחוץ) הלכה כר"ע דהן עצמן ינתנו לאומנין בשכרן, כן כתב התויו"ט בפ"ד דשקלים מ"ו, ע"כ:

(מג) הקטורת אין חייבין עליה משום פגול, כיון שאין לו מחיר אין חייבים עליו משום פגול כמו דאיתא במשנה (זבחים פ"ד מ"ג) הלבונה והקטורת והעצים, ופסק הרמב"ם בפ' י"ח מפסולי המוקדשין דאין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף, דפסק כר' שמעון שם ואפילו לר' שמעון אף דאין חייבין עליו משום פגול מ"מ פסול בק"ו דלא גרע משאר קדשים כגון חטאת הפנימי לר' שמעון, דג"כ אינו חייב משום פגול מ"מ נלמד מק"ו מה שלא לשמה דלא מיפסל בשלמים פוסל בחטאת הפנימיים פגול דפוסל בשלמים לא כ"ש דפוסל בחטאות הפנימיות כדאיתא בזבחים (דף י"ד ע"א) וא"כ ה"ה הקטורת שג"כ היה על מזבח הפנימי ודינו ג"כ לר' שמעון דאינו חייב עליו משום פגול מ"מ בודאי נפסל, אף דבעיא בזבחים (דף י') אם דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בבנין אב, מ"מ סברא היא דמיפסלא כיון דחייב מלקות כדלקמן ועוד יש לדון ק"ו מה שלמים דבאין בנדבה פוסל בהם פגול, קטורת דאינה באה בנדבה לא כש"כ דפגול פוסל בהן כנ"ל, אבל הראב"ד חולק ופסק כרבנן דחייב כרת עליהם, והכ"מ פירש לדעת הרמב"ם דאע"ג דאינו חייב כרת מ"מ חייב מלקות ובזה רבנן מודו, ולדעת רש"י דס"ל דהקטורת אין חייב עליו משום טומאה היינו לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף שאם אכל קטורת שהוא פטור, אבל רבנן דפליגי חייב משום טומאה דמרבו לטומאה מקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לרבות עצים ולבונה ופירש בתויו"ט (זבחים פ"ד מ"ה) דה"ה קטורת ודרשה גמורה היא דהוא מן התורה, כן פירשו התוס' (זבחים דף ל"ד), אבל לרש"י ולרמב"ם בפ"י מאיסורי מזבח מעלה בעלמא דרבנן היא, והכ"מ סותר א"ע דבפסולי מוקדשין פירש לדעת הרמב"ם שהיא דרשה גמורה ובאיסורי מזבח פירש שמעלה בעלמא דרבנן, והמל"מ בפי"ת מפסולי המוקדשין מסתפק אם אכל מדברים שאינן ראוין לאכילה כגון עור, וקטורת ג"כ בכלל, דקטורת הם מיני עצים שאינם בני אכילה אם לוקה משום פסולי המוקדשין, דהיינו אם היה או הוא או הקטורת טמאין, ונראה לי דהנה הרמב"ם פסק בפי"ח מהל' פסוה"מ דאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. והנה כמו שכתב התויו"ט הא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה דממילא דה"ה קטורת נמי משמע דאטו חנא כי רוכלא ליחשב וליזיל, ומשמע מזה דאף דעל הקטורת שנטמא חייב מלקות כנ"ל ובמשנה פ"ג דזבחים בדברים שאין חייב עליהם משום פגול הקומץ והלבונה והקטורת הקשו התוס' מפני מה לא נשנה ג"כ עצים