גחלי אש מו

באחד מסממני הקטורת:

(ד) מותר הקטורת שמחללין אותן בכל שנה משהגיע ר"ת ניסן על שכר האומנין ונוטלין זאת האומנין בשכרן. וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה, מ"מ כיון שכבר חללו אותן ונתנו אותן לאומנין, כבר פקע מינה קדושתה, ואח"כ כשמקדיש אותם אין להם כי אם קדושת דמים (מהגמרא שבועות דף י' ע"ב ומשנה למלך שם):

(ה) אף למאן דס"ל דלקטורת אין צריך קדושת כלי שרת, אלא נקדשת קדושת הגוף בדבור בעלמא ואומר יהא זה לקטורת מ"מ דיבור זה שייך דוקא להגזברים שיאמרו זה יהא לקטורת, אבל אחר המקדיש לקטורת, דבור זה לא מעלה ולא מוריד, כלומר שתהא לה קדושת הגוף, אבל לקיים את הנדר שיתן זאת לקטורת בודאי מחויב (מל"מ שקלים שם):

(ו) יש מרבוותא דס"ל א) דהמכתשת מקדשת לקטורת, אבל דעת התוס' דמכתשת אינו מקדש אלא הדיבור הוא דמקדש, ואימתי צריך לומר בשעה שמכנים אותה למכתשת יאמר הגזבר קטורת זה שהוא במכתשת יהיה קדוש מעתה קדושת הגוף, והקטורת שלוקחין מהאומנין שקבלו בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה, אף כי כבר היו במכתשת צריך להחזירן עוד הפעם למכתשת כדי לקדשם קדושת הגוף, ופשיטא דלמאן דס"ל דהמכתשת מקדש דוקא, שצריך בודאי להחזירו למכתשת, לאו לשתקם אלא להקדישם (שם במל"מ). ב) החתם סופר א"ת ל"ת הקשה על הרמב"ם דס"ל דכלי תשמיש דמקדש אפילו אינו כלי שרת יש בהם מועל אחר מועל הוא למ"ד דמכתשת אינה כלי שרת אינה מקדשת את הקטורת ונפדה ואיך נאמר דכלי תשמיש יש להם דין כלי שרת, והניח בצ"ע:

(ז) דעת הרמב"ם דכל מעשה הקטורת צריך להיות דוקא בקודש ובעזרה דוקא ומשל הקדש, והמפטם מן החולין או בכלי שרת של חולין פסולה, אבל דעת רש"י לא נראה כן (רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ו):

(ח) ואף דהקטורת נעשה בקודש כאמור וה"ל קדושת הגוף בודאי, א"כ איך יצאו לחולין מותר הקטורת, הלא קדושת הגוף אינו מתחלל ? שאני קטורת דלב ב"ד מתנה עליהן (שבועות דף י"א):

(ט) הקטורת אפילו אם נתן אותו מקודם במכתשת ואפילו אי אמרינן דמכתשת כלי שרת היא, מ"מ לא נפסל אח"כ בלינה כי צורתו מוכחת עליו כל השנה כולה, פירוש אינו משנה את מראיתו, הלכך אע"ג דקדושת הגוף הוא לא מיפסל בלינה אבל מיפסל הוא בטבול יום (שם בשבועות):

(י) אם נתן את הקטורת אתר המכתשת בכלי שרת אחר נפסל בלינה, לרש"י מדרבנן פסול לינה דילמא אתו לאכשורי בשאר המתקדשים בכלי (כלומר קדשים אחרים ולא קטורת), ולתוס' אתר קדוש כף נפסל מדאורייתא, וקדוש כף לגבי לינה כקדוש מכתשת לטבול יום (שם בשבועות):

(יא) דעת התוס' ג"כ דהקטורת צריך לקדש בכלי פוסל טבול יום ע"י צרוף כלי דכתיב כף אחת, הכתוב עשה כל מה שבכף לאחת, אלמא דצריך הקטורת לכלי, דכשאינו צריך לכלי אין הכלי מצרפו (שם בשבועות דף הנ"ל):

(יב) בירושלמי איתא דמכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש, ע"כ, ואינה כלי שרת ממש (יג) קנמון פירש הרמב"ם שהוא עשב הבא מארץ הודו, והרמב"ן ז"ל חולק וכתב שהוא עשב הנקרא פאגע-דע-מיקא (כלי המקדש פ' כ"ה במל"מ):

(יד) אף דכלי המקדש אסור לתקנן, דאין עניות במקום עשירות, והלא איתא בגמרא בערכין שהמכתשת שעשה משה תקנו אותו, י"ל מפני שהיה עושה עוד מעין מלאכתו, דהרי חזרו ופטמו בו אח"כ אף כי נטלו את תיקונו, כמו דאיתא שם, ועוד דיש לתרץ דשאני דשל משה דהיה מפטם ביותר, וחשוב הרבה מחדש, א"כ לית בו משום עניות (כן פירשו התוס' ומובא במל"מ הל' כלי המקדש):

(טו) מה שנחלקו בגמרא אי קטורת בעי מלת או לא, היינו דוקא בשעת הקטרה כמו בכל קרבן, אבל בשעת עשייתה בודאי צריך לערב מלח כדכתיב ממולח לכ"ע, אבל בפסקי תוס' איתא להיפך, אפילו למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה, אבל בשעת עשייתה לא היו מערבין בה מלת כלל כי אם לשרות היו צריכין מלח, והרמב"ם חולק על התוס' (משנה למלך הלכות כלי המקדש). ודעת הכלבו שנותנין מלח בקטורת משום על כל קרבנך הקריב מלח, והבאר שבע דחה זאת, דקטורת ודאי לא בעי מלח, דקיי"ל כר"י בן ברוקה דדבר שאינו על מזבח החיצון אינו טעון מלת, ואפילו לרבנן דטעון מלת היינו דוקא בראשו של מזבח דומיא דשאר קרבנות אבל לא בשעת פיטומו, ע"כ:

(טו) אחד עשר הסממנים הבאים הלמ"מ בקטורת אם חיסר אחד בהם חייב מיתה, אבל המינים הבאים לתקן כמו בורית כרשינה וכפת הירדן ומלת סדומית ודומיהם אפילו אם חיסר אחד מהם אינו חייב מיתה, ואפשר דאיסורא ג"כ ליכא כמו דאיתא בב"י באורח חיים סימן קל"ג (שם במשנה למלך):

(יז) חיסר מעלה עשן כל השנה כולה פטור, ובקטורת של לפני ולפנים אם חיסר מעלה עשן ודאי חייב מיתה ויתבאר עוד לקמן (שם בהל' כלי המקדש לפי פירוש המל"מ):

(יח) פעמים בשנה היו מחזירין את הקטורת למכתשת, ובימות החמה היו מפזרין אותה כדי שלא תתעפש, ובימות הגשמים צוברין אותה כדי שלא תפוג ריחה, כן פירש בכ"מ ששתי פעמים בשנה שוחקין אותה חוץ מזה ממה ששחקו אותה בעת עשייתה ולא כנראה לכאורה שמחזירין למכתשת בימה"ת פזורה ובימות הגשמים צבורה (רמב"ם הלכות כלי המקדש בכ"מ פ"ד וכן פירש הב"ש):

(יט) כרת אינו חייב אלא מי שעושה קטורה להריח במתכנתה, אבל למוסרה לצבור פטור, הריח בה ולא עשאה אינו חייב כרת אלא כדין הנהנה מן ההקדש (רמב"ם שם):

(כ) עשיית הקטורת חדשה בכל שנה ושנה מצות עשה היא (רמב"ם שם). אבל אינה באה בחשבון מפני שאינה כי אם הקדמה איך תעשה המצוה כן פירש הרמב"ם גופא בספר המצות בשרשיו:

(כא) שתי פעמים שמקטירין בכל יום את הקטורת מצות עשה אחת היא להרמב"ם, אבל