גחלי אש מג

כיון דכתיב ביום וכבר אין עוד ביום, אלא אחר פלג המנחה בין הערבים נקרא, ולדידן לענין תפלת המוספין דמה דקיי"ל דבעת שהגיע זמן מנחה צריך להתפלל מקודם מנחה לאו משום זה בלבד הוא דתיפוק ליה דאינו זמן מוסף כלל. כן נ"ל ולענין מוספין של יו"כ פסק הרמב"ם דז' כבשים בני שנה דמוסף והפר, מקריב תיכף אחר תמיד של שחר, ואת האיל ואת שעיר המוספין דוקא אחר עבודות היום, ואת השנים האחרונים אם הקדימן קודם עבודת היום פסולין כדאמרן, והיינו כר"ע דס"ל הכי יומא (דף ע') במשנה, אבל כיון דאליבא דר"ע פליגי תנאי בברייתא בגמרא שם דר' יהודה ס"ל משמו של ר' עקיבא אחד מז' כבשים היה מקריב עם תמיד של שחר וששה עם תמיד של בין הערבים, ור"א בר' שמעון ס"ל משמו של ר' עקיבא דששה עם תמיד השחר ואחד עם בין הערבים, וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל והדעת מכרעת כחד מהנך תנאי דאמר משמיה דר"ע שמקצת המוספין בבוקר ומקצתן בערב לקיים שתי הדרשות, לקיים מה שנאמר מלבד עולת הבוקר אלמא שמוספין קרבין עם עולת הבוקר, ולקיים סדרא דמקראי שעבודה נאמרה בפ' אחרי מות קודם המוספין שהם בפנחס אלמא שעבודת היום קודם המוספין, עכ"ל:

סימן כא הערה בדברי הרשב"ם בענין לחם הפגים. בגמרא מנחות (דף צ"ז) איתא דרב קטינא למד מקרא דכתיב ומנקיותיו אלו קנים, מתיב רבא לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחות את השבת, ואי ס"ד דאורייתא אמאי אינן דוחות את השבת, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דחנן כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דותה את השבת והכא נמי אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי דלא ליעפש לחם בכי האי שעורא לא מיעפש, כדתניא כיצד נכנס מע"ש ושוחטן ומניחן לארכן של שלחן ומוצאי שבת נכנס מגביה ראשה של תלה ומכניס קנה תחתיה, ע"כ בגמרא, ופירש"י בכי האי שיעורא ששומטן מע"ש ערבית ולמחר בחצי היום מסלקו ומסדר אחרים בלא קנים ולמוצ"ש מסדר הקנים בכי האי שיעורא דהוי חצי יום לזו וחצי יום לזה עכ"ל רש"י, אבל ברמב"ם הלכות תמידין (פ"ה הלכה י"א) איתא בזה"ל, לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אלא מע"ש נכנס ושומטן ונותנן לאורך השלחן, ובאחד בשבת נכנס ומכניס את הקנים בין החלות, עכ"ל, ויש לתמוה למה שינה הרמב"ם מלשון הגמרא דכתב כאחד בשבת ולא כתב למוצאי שבת, דלרש"י דוקא בחצי יום לא חיישינן לעפושי אבל יום שלם עד אחד בשבת אולי חיישינן, ועוד למה כתב דין חדש שאינו בגמרא. ונ"ל לתרץ דלכאורה קשה מה דאיתא בגמרא טעמא מאי דלא ליעפש לחם דאם נאמר כפשטות הגמרא דהגמרא נתנה טעם מה שצותה תורה לתת הקנים בודאי קשה להבין וכי דחינן דין תורה משום טעם, יהיה מאיזה טעם שיהיה, דבשלמא אם דחינן לולב ושופר לאו משום טעם התורה דבשביל זה לא ישתנה הדין לעולם, אלא יש כת ביד חכמים משום מיגדר מלתא בשב ואל תעשה לעקור דבר מן התורה אולי יבואו לידי חילול שבת החמורה, אבל זאת לא מצינו בשום מקום שישתנה הדין בשביל הטעם, אלא לר"ש דדריש טעמא דקרא. אלא נ"ל דלעולם סדור הקנים אינו אלא מדרבנן, ומנקיותיו אינו אלא אסמכתא בעלמא ורבא לא דחה אלא הדיוק שלו מה שאמר, ואי ס"ד דאורייתא אמאי אינן דוחות את השבת, ע"ז תירץ דהא ליתא דאיכא למימר דבאמת מן התורה הוא אלא משום זה לא דתי דהיא מלאכה שאפשר לעשות זאת מע"ש, אבל עיקר סדור הקנים נוכל לומר שהן מן התורה ונוכל לומר שהן מדרבנן, ומפרש דבאמת מדרבנן נינהו והן אמרו לתת את הקנים משום עפושא ובזמן מועט כזה לא חיישינן, דאם נאמר דבאמת ס"ל לרבא שהן מן התורה כך צריך להיות כמו בכל הש"ס אלא אמר רבא מן התורה פירוש לעולם מן התורה הן דלא כרב קטינא אלא דכאן אינן דוחות את השבת משום מלאכה שאפשר לעשותה. כן נ"ל ברור. והשתא לפ"ז נ"ל יתורץ דברי הרמב"ם כיון דכל סדור הקנים אינו מן התורה אלא משום עפושא, ואף דנס גדול נעשה בלתה"פ כדאיתא ביומא דסילוקו כסדורו דתם היה ומעולם לא נתעפש, מ"מ לא סמכינן אניסא, מ"מ לא רצו חכמים לתקן שיכנוס ביאה ריקנית בהיכל דבלילה אין שם שום עבודה בהיכל אלא ביום, לכן נ"ל דבשעה שנכנס בע"ש להיכל להקטיר קטורת או להדליק את הנרות שומען, וכן באחד בשבת כנ"ל בשעה שעושה העבודות הללו, וכבר ביאר המשנה למלך בהלכות ביאת מקדש (פ"ג הי"ט) דאם תחילת ביאה היתה לצורך אף דשהה שם כל היום כולו אין בה משום ביאה ריקנית, לכן טוב לעשות בעת עבודה ולא בלילה, ומצינו הרבה בגמרא כהאי גונא דע"ש ומוצ"ש לאו דוקא אלא כלומר קודם השבת ואחר השבת כמו דאיתא במנחות (דף ע"ב) דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש וזה ודאי לאו דוקא דאם עומר לא דחי שבת אף יו"ט ג"כ לא דתי וע"ש הלא יו"ט ראשון של פסח אלא ודאי לאו דוקא כן הכא ג"כ לאו דוקא ואפילו להר"ן ושאר פוסקים דס"ל קצירה ביו"ט אינה מן התורה משום דהוא צרכי אוכל נפש. מ"מ דוקא צורך היום אבל לקצור לצורך מחר לא עדיף מאופה מיו"ט לחול דג"כ לוקה ואף דודאי אפיה לד"ה מותרת ואפילו לאותן המתירין משום הואיל ולפ"ז קצירה ביו"ט מן התורה מותר מ"מ דוקא להדיוט אבל לגבוה ודאי דאסור דהוא לבדו יעשה לכם ולא לגבוה ואסורה מן התורה אלא ודאי דע"ש לאו דוקא ועיין בהר"ן בריש פ' אין צדין ובטורי אבן חגיגה קצירה ביו"ט מי שרי ועיין בשער המלך ודוק. ועיין בדקה מן הדקה בדין לתה"פ בענין אם תל יו"ט בע"ש או במוצ"ש אימתי מסדרין את הקנים והכרעתי שם שמסדרין ביו"ט דלעפושא דתרי יומי ודאי חיישינן, וכן נראה מלשון רש"י שכתב דוקא חצי יום אבל שני ימים ודאי לא:

עוד מלחם הפנים. במשנה מנחות (פרק י"א משנה ט') איתא דלחם הפנים נאכל לפעמים באחד עשר יום דהיינו אם תל יו"כ להיות בשבת ואופין אותן בד' בשבת מקודם א"כ נאכל לי"א יום, ופירש הרע"ב אף דיו"כ הוא יום האחד עשר ולא יוכל לאכלו משום יו"כ מ"מ