גחלי אש לט

ביומא (דף ל"ג) אילו לא משכח עצים למערכה שניה של קטורת מעייל ליה ממערכה גדולה, אבל כפי שהביא הריטב"א לשון רש"י ומובא בכ"מ (פ"ד מתמידין הלכה ה') וז"ל, אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכין ארכן לרוחב המערכה, משמע לפ"ז דהיו עצים מקודם למערכה ואח"כ עצים אחרים לשני גזרי עצים, מ"מ גם מזה לא קשיא דאיכא למימר כיון דחדא מצוה היא וכן הרמב"ם מנה ג"כ למצוה הזאת של שני מיני עצים לחדא מצוה דלחד הכל מחד קרא וכתב עורכין עצים וכן מצוה להעלות בשני גזרי עצים עם תמיד של שחר יותר על עצי מערכה, א"כ י"ל דרש"י פירש כך דבבוקר ודאי הוי עבדינן כל סדר המערכה עם שני גזרי עץ כיון דחדא מצוה לא צריך לאשמועינן דהיו עושין בשחר המצוה כתקונה בכל פרטיה אבל לעת ערב ה"א כיון דלא צריכין עצים כי העצים של בוקר ג"כ מתגברין די והותר, מ"מ משום מצות גזרי עצים לא שבקינן והביאום ג"כ כדינה, כן נ"ל והשתא דאתית להכי, על הרמב"ם ג"כ לא קשה למה לא מביא במשנה את שני גזרי עצים כיון דהחלו במערכה משמע כל דיניה והתנא סותם ומבואר בגמרא כיצד הוא סדר המערכה להעלות עמה שני גזרי עצים וא"ש. אבל זאת קשה לי על הרמב"ם דבסדר התמיד בהלכות תמידין מפרש ברישא דיני האש ואח"כ דין תרומת הדשן הלא תרומת הדשן היה מקודם ועיין שם. וצ"ע לכאורה. ונ"ל דהרמב"ם למה הדין מקודם איך נעשה המקדש ובודאי ביום הראשון שהוקם המקדש לא היה עוד תרומת הדשן וצריך לסדר עצים ולהקריב התמידין, אכן ביום השני אחר שנעשה דשן מאברי העולה של אתמול דשנו מקודם הדשן של אתמול ואח"כ סדרו המערכה החדשה, אבל מ"מ מוקדם בזמן הוא מצות אש ועצים, וא"ש שכל דבריו בדיוק גמור, וכן בתורה בפ' צו כתיב העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו, ואח"כ ולבש הכהן וגו' לתרומת הדשן דעץ ואש דכתיבי בקרא היו עוד מיום שעבר, וא"ש בעזה"י, כן נ"ל ברור:

סימן יט הערה בענין הטבילוה והקדושין. בגמרא יומא (דף ל"ב) איתא, אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין, והקשו בתוס' תימא לי אי הלכתא קרא למה לי כדאיתא לקמן, וי"ל דא"ל קרא ה"א חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי אצטריך קרא דכשהוא משנה מעבודה לעבודה עביד להו ואי לאו הילכתא ה"א אינו משנה מעבודה לעבודה אלא שלש פעמים דהוי בהו ג' טבילות ותו לא, ע"כ בתוס'. אבל בתוס' ישנים לאו הכי גמירי דחמש הן דמקרא נפקו אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה, אבל בהלכה למשה מסיני לא הזכיר טבילות, עכ"ל. ול"נ להוכיח דבע"כ צריך לומר דשינוי עבודות גמירי מהלכה ולא הטבילות, דאי ס"ד דהטבילות מהלממ"ס הן יקשה מה דאיתא ביומא (דף ל' ע"א) שאלו את בן זומא טבילה זו למה ? פירוש הטבילה הראשונה, אמר להם ומה המשנה מקודש לקודש צריך טבילה, המשנה מחול לקודש אינו דין דצריך טבילה, והשתא אי אמרת דמקראי שפיר, אלא אי אמרת מהלכה תקשה וכי דנין ק"ו מהלכה כדאיתא בנזיר (דף נ"ו ע"ב). א"כ ודאי דהטבילות למדנו מקראי וחילוק עבודות מהלממ"ס, כן נ"ל ברור בס"ד. וכ"ת דאי אמרינן מהלכה שפיר אמרינן דהראשונה בחול והיתרים בקודש דכך בא הלכה אבל אי מקראי הלא הכל אחד הוא י"ל כפי התוס' יומא (דף ל) כיון דאכתי לא לבש בגדי קודש מסברא ידעינן דיטבול בחול, וא"ש. וכן נראה מדלמדנו בזבחים דאם לא טבל וקידש בין עבודה לעבודה כיון דאינו שוה באהרן ובבניו וכתיב ורחצו אהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב ודבר שאינו שוה אינו מעכב נראה דמקרא ידעינן דאי מהלכה וכי בא קרא לגלות על הלכה ועוד דכל הלכה מעכב כדין שיעורין ומעכבין כדאיתא בתויו"ט מנחות (פרק ה' משנה ב"ו, ועיי"ש, כן נ"ל:

ור' יהודה ס"ל שם דטבילה ראשונה סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה, ואי"ל דבהא פליגי בן זומא ור' יהודה אי טבילות וקדושין הן מקראי או מהלכה דאיתא עוד לקמן (דף ל"ב) אמר ר' יהודה מנין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כ"ג ומקדש בו ביום ת"ל ובא אהרן אל אהל מועד ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה, ומסיק שם לקמן לר' יהודה קידוש, מנא ליה נפקא ליה מדר' אליעזר בר' שמעון עיי"ש. ור"א בר' שמעון למד מק"ו כדאיתא שם ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש כלומר כל השנה כולה מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש, הרי בפירוש בין לר' יהודה בין לבן זומא מה שמשנה בגדיו ביו"כ טעון טבילה מן התורה אלא בן זומא למד הק"ו בהיפך מר' יהודה, דבן זומא למד הק"ו שאם טעון טבילה ביו"כ לא כש"כ כל השנה, ור' יהודה פשיטא ליה שכל השנה אינו צריך טבילה אלא קידוש ולמד הק"ו שביו"כ צריך קידוש מ"מ שניהם מפרשים ורחץ דבקרא על טבילה מדכתיב את בשרו וקאי על כל הגוף והיינו טבילה:

עוד מענין זה. הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל כתב בשם ספר מים חיים לפרי חדש דין חדש, דמה דאיתא במשנה אם היה כ"ג איסטניס או זקן מחממין לו חמין מעיו"כ או מלבנין עששית של ברזל ומניחין בהמקוה להפיג צינתה זה דוקא מטבילה שניה ואילך דהיתה בקודש ואין שבות במקדש, אבל בטבילה ראשונה דהיתה בחיל אסור דשם שפיר יש שבות, והסכים הוא ז"ל לדבריו מדלא תנן במשנה שמטילין אלא עד טבילה שניה. ותמוה לי מאד כי השער המלך בהלכות עבודת יו"כ כתב דבשביל זה אם חל ההזאה מה שמזין ב' פעמים לכ"ש קודם יו"כ בשבת לא הותרה. אף דאין שבות במקדש משום דשבות רחוקה היא להתיר שבות שבת בשביל יו"כ שיהיה ביום מחר. וכתב עוד וז"ל, ומשמע דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש, מדאמרינן בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו, משמע דוקא בירושלים לא התירו אבל במקדש אפילו בהר הבית התירו, הרי בפירוש ראיה מהגמרא דאין חילוק, וכן הרא"ש והרמב"ם ובתורת