גחלי אש לה

להיוח שיטמא קרי דשכיחא כמו שבארתי, ובזה לא אמרינן הותרה, מ"מ אם אירע לכ"ג טומאת מת ביו"כ לרב נחמן דס"ל ביומא (דף י' ע"ב) טומאה הותרה עובד ולא יכנוס אחר תחתיו, לא מיבעיא לאיכא דאמרי דס"ל אפילו היכא דליכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בצבור היתר הוא דודאי הוא עושה עבודה, אלא אפילו ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין בההוא בית אב, טהורין עבדי טמאין לא עבדי, נ"ל דשאני התם דכל כהנים כי הדדי נינהו, אבל כאן כיון דכ"ג נפרש מקודם על ז' ימים ומד"ת מחוייב פרישה כדאמרן, והכהן השני לא הופרש, סברא היא כיון שטומאה הותרה אליביה מוטב שיעבוד כהן שנפרש, כן נ"ל ברור דהפרישה לאו משום חשש טומאה אלא מגזה"כ, ואף דפרו ואילו קרבנות יחיד נינהו, מ"מ כבר כתב בשער המלך כיון דשייך הכל לעבודת יו"כ לא מחלקים בין קרבן לקרבן, עכ"ל, מ"מ קצת צ"ע ע"ז מהא דאיתא ביומא (דף ז') דהקשה לו רב ששת מהיה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו וכו', הרי דדחויה, ומתרץ אמר לך רב נחמן לא פריס פר ע"ז אע"ג דצבור כיון דלא קבוע לו זמן מהדרינן אילים באילו של אהרן, דאע"ג דקביע כיון דיחיד הוא מהדרינן, אילו של אהרן פירש"י דיו"כ, הרי דלרב נחמן אילו של אהרן דינו כקרבן יחיד ומהדרינן אטהרה, מ"מ י"ל מדלא מתרץ בגמרא על פרים על פר כ"ג ביו"כ דג"כ נקרא קרבן יחיד ודאי הוא מטעם הזה כיון דפר ושעיר של יו"כ מערבין את הדם וחדא כפרה היא, כשם שדוחה השעיר טומאה גם הפר דוחה, ועוד דלא נוכל להקריב את השעיר קודם פר דחוקה כתיב אם שינה הסדר כדאיתא ביומא, אבל האיל דלא מעכב את הפר והשעיר וקרבן בפ"ע הוא בודאי לא הותרה אצלו טומאה כדאמרן, מ"מ לרב נחמן איכא למימר באמת דכל עבודת צבור של יום זה עובד בטומאה, והאיל באמת מקריב כהן אתר הסגן, אבל לדידן אין נפקותא כלל דפסקינן דחויה ונכנס תיכף הסגן. כן נ"ל, עוד נ"ל לעיין בדבר הזה, כיון דאיש עתי דבר תורה מזומן ולמה באמת לא ראו חכמים לעשות תקנה להזמין עוד אחר אם יחלה או יטמא או ימות, שיעשו המצוה כתקנה ? ונ"ל כיון דאיש עתי במזומן הוא דבר חדש מה דלא מצינו בכל התורה, ואף דמצינו אצל כ"ג ביו"כ היינו הכ"ג הזה בעצמי שעובד כל השנה כולה אבל מכין את עצמו לקדושה יתרה על יום זה, אבל שיזמינו מאתמול שיעשה עבודה איש אחר אפילו זר לא מצינו, לכן נ"ל דאין בו אלא חידושו, ועוד איש עתי אחד משמע ולא שנים דומיא דדרשינן אצל כ"ג שצריך שיהיה לו אשה אחת בכל השנה כולה, וכמבואר ברמב"ם בהלכות אישות וכלי המקדש אשה אחת ולא שתים, אף כאן איש עתי אחד ולא שנים, ועוד דמאי דמזמנין לכ"ג כהן אחר דחיישינן לכל מיני טומאות, טומאת מת, שרץ, וקרי, ואף דעיקר משום קרי, דלמיתה לא חיישינן, מ"מ כבר כתב התויו"ט באבות דזה מעשרה נסים דחשבינן במשנה שלא אירע קרי לכ"ג ביו"כ, מ"מ חששו לזה כיון דגדול היה וע"ד כל הגדול מחבירו שכיחא ביותר טומאה אבל לאיש עתי לא חששו, כן נ"ל. אבל קושיא ראשונה ודאי קשיא דכליא הוא בכל התורה דהיכא דיכול לקיים שתיהן לא דחינן שום מצוה וכאן דכשר השלוח בכל ישראל ואפשר לקיים שתיהן, איך ידחה, וצ"ע כדאמרן. ועוד אפשר לומר דלא חששו להכין עוד איש עתי שמא יטמא קרי ואסור הוא לכנוס למקדש כיון דבדיעבד השילוח לא מעכב לא חששו לזה כנ"ל:

מדי דברי באותו ענין אבאר בזה שיטת הרמב"ם ומה שיש לדון בו. כפי אשר מבואר ברמב"ם הלכות כלי המקדש לענין טומאה בצבור כלל דבריו הוא כך, דבצבור אפילו לכתחלה שוחט וזורק בטומאה בין בטומאת גברא, בין בטומת בשר וחלב, וביחיד בטומאת הגוף לעולם אינו מרצה אפילו בדיעבד כי אם בטומאת התהום, ובטומאת בשר ביחיד אם נטמא אחת, החלב או הבשר, דוקא, זורק את הדם, אבל אם נטמאו שניהם לא יזרוק, וכן אין מרצה על אכילות בין בצבור בין ביחיד חוץ מקרבן פסח מפני שבתחלה לא בא אלא לאכילה מותר לאכלו בטומאה, ועוד חילוק בטומאת התהום אפילו נודע לו קודם זריקה זורק לכתחלה, ובשאר קרבנות צבור לרש"י דוקא בדיעבד, בין בפסח ובין בשאר קרבנות, אבל לרמב"ם שוחט קרבן פסת לכתחלה כדפירש שם הכ"מ. וקשיא לי ע"ז דלפי שמפרש הכ"מ בקרבן פסח בטומאת התהום רשאי לעשות לכתחלה, משא"כ בשאר קרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחלה לא יזרוק, הלא בפסחים (דף פ"א) מבעיא ליה אם הותרה טומאת התהום בקרבן תמיד ופשוט הוא דלאו דוקא קרבן תמיד אלא כל קרבנות צבור במשמע דמ"ש, ופשיט ליה רבא דילפינן מועדו מועדו מפסח, א"כ בשניהם דין אחד ובשניהם טומאת התהום הותרה ושאר טומאות בצבור דחויה, וצ"ע לפענ"ד. וכן רש"י ז"ל השוה מדותיהם דבשניהם לא שחטינן לכתחלה, אכן אם שחט זורק את הדם לכתחלה, וכן נראה פשטות הגמרא שם דפריך וכל טמא וטהור להבא משמע שיש לו דין טהור ועושה לכתחלה א"כ ה"ה בקרבן צבור, וצ"ע:

עוד מענין הזה בגמרא יומא (דף ז' ע"ב) איתא תניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, אמר לו ר"ש כהן גדול ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה, אמר לו ר' יהודה הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה בצבור, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה בצבור, ע"כ. והנה נראה מהגמרא ברור שאחת תלויה בחברתה, דמאן דס"ל דחויה ס"ל אפילו אינו על מצחו מרצה, ומאן דס"ל הותרה ס"ל שדוקא בעודו על מצחו מרצה, וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דפסק טומאה דחויה ופסק שהציץ מרצה דוקא בעודו על מצחו, והיאך מזכה שטרא לבי חרי, וכן הקשה הר"י קורקוס ז"ל וכן בשאגת אריה ועוד קשה דלהרמב"ם דפסק טומאה דחויה וצריך ציץ לרצות נשארה קושית ר"ש מה יעשה כ"ג ביו"כ דאינו על מצחו ואיך ירצה ? ונ"ל לתרץ שיפה פסק, דהנה במאי דפסק טומאה דחויה היא בצבור בודאי כן הלכה, וכתב הכ"מ משום שרב נחמן ורב ששת פליגי בזה בגמרא יומא שם ורב ששת ס"ל דחויה, וכללא הוא בכל התורה כולה היכא דפליגי רב נחמן ורב ששת קיי"ל כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי (וכן כתב הרא"ש בסוף סוכה), ועוד ראיה דאמרינן בפסחים (דף