גחלי אש לד

גדול לפענ"ד דאיתא ביומא (דף ע' ע"ב) דכ"ע מיהת תד איל, דאיל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל האיל האמור בפרשת אתרי מות הוא האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף עכ"ל וכיון דאמרה תורה ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם בודאי בכ"ג הוא, וצ"ע גדול. סימן יד יתבאר מפרישת כ"ג קודם יו"כ ואיש עתי שדינו במזומן להזמין אותו קודם יו"כ. כ"ג שדינו להפרישו קודם יו"כ על שבעה ימים, וכן הכהן השורף את הפרה שדינו ג"כ בזה ככ"ג ביו"כ, פסק הרמב"ם דשניהן מהלממ"ס ואינן משום מעלה בעלמא, וז"ל בהלכות פרה פ"ב ה"ג, ז' ימים מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו כשם שמפרישין כ"ג לעבודת יו"כ, ודבר זה קבלה ממשה רבינו, וכן כתב בהלכות עבודת יו"כ (פ"א ה"ג) ג"כ בזה הלשון ז' ימים מפרישין כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ועיין שם במל"מ שתמה עליו הלא לר' יוחנן דוקא פרישת כ"ג קודם יו"כ הוא מן התורה אבל הפרשת כהן דפרה אינו אלא משום מעלה, מ"מ למדנו דפרישת כ"ג ודאי מד"ת, דהלממ"ס כדין תורה, ודין איש עתי הוא ג"כ מד"ת דכתיב איש עתי המוכן והמזומן לכך מאתמול כדאיתא ביומא (דף ס"ו) וכפירוש רש"י שם, ואף שדין שניהם ד"ת כדאמרן, מ"מ הדין הוא, אם נטמא כ"ג ביו"כ נכנס הסגן תחתיו שהזמינו אותו קודם יו"כ ומשמש תחתיו כי טומאה דחויה היא בצבור כדפסק הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש וז"ל ובשביל זה מהדרינן אטהרה אפילו אין שם כהנים טהורים באותו בית אב או במשמר זה ואינו דוחה את הטומאה אלא אם רוב הכהנים טמאים, וכתב עוד שם הלכה ט"ו ומפני מה מחזרינן על הטהור מבית אתר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור ובאיסורה עומדת אלא דחויה היא מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות, עכ"ל, לכן אף כאן אצל כ"ג אף דהשני לא נפרש לשבעה מ"מ נכנס תחתיו כמו שהדין תמיד שכהן שבית אב שלו יעבוד ויש לו קדימה על אחרים, אכן כיון שנטמא נכנס מבית אב אחר, וכאן ג"כ הדין דכ"ג זה יש לו קדימה אכן אם נטמא יכנוס אחר תחתיו, ופשוט הוא, אבל באיש עתי אמרינן בגמרא יומא (דף ס"ו ע"ב) עתי ואפילו בטומאה למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם נטמא משלחו, נכנס טמא לעזרה ומשלחו, עכ"ל, ואיתא עוד שם חלה משלחו ישלחנו ביד אחר והכי פסקו הרמב"ם בפ"ה מהלכות עבודת יו"כ (הלכה י"ט וכ"ה) לשני הדינים, שנכנס טמא ואם חלה משלחו ביד אחר, ואני תמה ע"ז הדין, כיון דראינו דשניהם, הכ"ג ואיש עתי, זה צריך הפרשה וזה טעון שיהיה מזומן קודם יו"כ ושניהם מד"ת, למה אצל כ"ג דעיקר כפרה גביה הוא אמרינן יכנוס אחר תחתיו אם נטמא, ולגבי איש עתי יכנוס בטומאה כיון דאמרינן טומאה דחויה היא בצבור, ובדיעבד הלא כשר באינו מזומן, למה יכנוס ויטמא העזרה, בשלמא על הגמרא לא קשיא לי דנוכל לומר המשנה דמפרישין אתיא כמ"ד דחויה היא בצבור לכן מפרישין ולא עוד דמפרישין אותו משום טומאת קרי דשכיחא ואינה ניתרת בצבור, דדוקא טומאת מת הותרה בצבור כדדרשינן אנשים טמאים לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין אבל לא בשאר טומאות כדאיתא בפסחים, ואפילו ר' יהודה דמתניתין דס"ל אף אשה אחרת מתקינין וכש"כ כהן אחר ואיהו הלא ס"ל טומאה הותרה בצבור, לר' יהודה ודאי אתי שפיר, אחת משום חשש קרי דשכיתא אפילו לרבנן כדאמרן, ועוד הא חייש למיתה, אבל ברייתא דספרא המובא בגמרא כיון דפלוגתא דתנאי היא אי טומאה דחויה או הותרה ור"ש ס"ל דחויה ור' יהודה ס"ל הותרה בודאי אתיא כר' יהודה כדאמרינן בעלמא (יומא דף מ"א) סתם ספרא מני ר' יהודה וא"ש אליביה, וזאת הברייתא דאיש עתי בטומאה הוא ספרא בפ' אחרי מות אבל להרמב"ם דפסק לתרווייהו קשיא, ועוד קשיא לי דבגמרא אמרינן עתי ואפילו בטומאה למאי הילכתא, אמר רב ששת לומר שאם נטמא משלח נכנס טמא לעזרה, ורב ששת גופא ס"ל לעיל ביומא (דף ו' ע"ב) טומאה דחויה בצבור וא"כ קשיא דידיה אדידיה, דאם טומאה דחויה וכאן אינה עבודה כלל דכשר לשלחו אפילו ביד זר, ובדיעבד גם שילוחו לא מעכב דחוקה דוקא על הדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן כתיב, א"כ יכנוס אחר. אכן מרב ששת יש לתרץ, דרב ששת מתרץ הברייתא דת"כ וליה לא ס"ל, וכה"ג כתבו התוס' יומא (דף ה') דרבא אמר שם זאת אומרת טומאה הותרה בצבור, וליה לא ס"ל דרבא ס"ל בפסחים טומאה דחויה, אבל על הרמב"ם וגם המאירי שפסק ג"כ כשניהם צ"ע לפענ"ד. ועוד יגדל התימא דהרמב"ם סובר דבטומאת גברא צריך ציץ לרצוי, ופסק דוקא בעודנו על מצחו מרצה, ובשעה שכ"ג מוסר את השעיר להמשלח עודנו לבוש בבגדי בוץ ואין עליו הציץ לרצוי, וצע"ג לפענ"ד. ושאלתי זאת להגאון פאר הדור ר' חיים סאלאווייציג שליט"א אבדק"ק בריסק, ותירץ לי דאצל כ"ג אם נטמא יש שני איסורים, איסור אחד שמטמא את העזרה, ועוד איסור שהעבודה אסורה בטומאה, ואצל איש עתי אין כאן אלא איסור אחד שמטמא את העזרה, י"ל דשני איסורים לא דחינן אבל איסור אחד דחינן, עכ"ד. וקשה לי ע"ז מהא דאיתא בזבחים (דף ל"ב ע"ב) לענין מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל, אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס, וחפש אביי לדומיא לרוב טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, ואמר שם רבא אדרבא איפכא מסתברא, מצורע הותרה היא להא אישתראי ולהא לא אישתראי, טומאה דחויה היא מה לי חד דחוי ומה לי שתי דחיות, ואף דשם לא דוחה לזיבה דדוקא לטומאת מת אידחי ולא לזיבה, אבל כיון דקיי"ל בכל מקום כרבא ורבא ס"ל ליסוד כל היכא דאמרינן דחויה מה לי אחת מה לי שתי דחיות, ואף כאן אם נאמר זאת הסברא תקשי ליה לרבא דס"ל דאין חילוק בין דחיה אחת בין שתי דחיות א"כ קשה למה אצל כ"ג לא דחינן ואצל איש עתי דחינן, דמה לי חדא דחייה מה לי תרתי והדרה קושיא לדוכתה וצ"ע, והצעתי עוד הפעם לפניו ותירץ לי מ"מ עבודה דטומאה פסול מחמת עצמו היא ופסול הגוף חמירא עכ"ד שליט"א. ונ"ל עוד אף דהמשנה דמפרישין לו כהן אתר תחתיו שמא יארע בו פסול טומאה ודאי אתיא ככ"ע, אף למאן דאית ליה טומאה הותרה דיוכל