גחלי אש ל

לשנות את בגדיו, אי משום חסור בגדים אי משום יתור בגדים, אבל הריטב"א ז"ל כתב שם דדוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב, שאין ללבוש בגדי זהב אלא לצורך עבודה, שבל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקדוש, ואין טבילה וקדוש אלא לעבודה תשובה, וקריאת הפרשה אינה עבודה, עכ"ל. ובאמת מזה אין כל כך קושיא שאינה עבודה תשובה, כיון דתיכף צריך בלאו הכי ללבוש בגדי זהב לאילו ואיל העם וליתר המוספין א"כ יעשה בזה עבודות חשובות בלא זה, מ"מ למדנו מדבריו ז"ל לפי שיטתו דאין צורך לעשות קדושין שלא לעבודה חשובה אבל מה שיקדש יותר בעבודות חשובות אין בכך כלום, ולמדנו ג"כ שדעתו כדעת הראב"ד דכלאים בבגדי כהונה הותרה, דאל"כ תיפוק ליה שקורא בבגדי זהב שלא בשעת עבודה בכלאים, כן נ"ל:

סימן י לבאר דעת רבוואתא מענין לשנות מקרבן יחיד לשל צבור וענין בגדי כהונה בזה. מקור לדינים הללו למדנו מהא דאיתא ביומא (דף ל"ה ע"ב) שהבאתי לעיל ר"ה בשם ר' יהודה ואמרי ליה רב שמואל בר יהודה אמר אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור, ע"כ, ופירש"י ז"ל שם ב' פירושים, עבודת יחיד, הוצאת הכף והמחתה שאינה צריכה לצבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות מקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא, כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא הפרשה שהיה קורא באצטלית לבן משלו. וקשה לי בגויה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור, עכ"ל רש"י ז"ל. פירוש אף דודאי קריאת הפרשה לאו עבודה היא, אלא צורך עבודה היא וחזינן דקריאתה עשו כעבודה דהתירו לו לקרות בבגדי כהונה, אכן מפני שאינה עבודה ממש התירו לו לקרוא באצטלית לבן משלו ואינה צריכה למוסרה לצבור כשאר בגדי כהונה דצריכין דוקא מסירה לצבור. ונפקא מינה לשני הפירושים להלכה כך היא, דלפירוש הראשון יכול היחיד להתנדב לקרבנות צבור דוקא כגון זו דאינה צריכה אלא לפנות מקום אבל לעבודת צבור גמורה אינו יכול למוסרם, ולפירוש שני אפיל עבודה כהאי גונא ג"כ אינו יכול היחיד להתנדב וכש"כ לעבודת צבור גמורה שיהיה היחיד מותר למוסרם, אלו דוקא קריאת הפרשה דהיא כעין עבודה אבל לאו עבודה ממש היא. והמאירי כתב, וז"ל, אחר שכלתה עבודת צבור עובד בה עבודת יחיד שזה לא קאי כלל על יו"כ, ולמדת שאין בה מקום ליו"כ שהרי אין בה עבודת יחיד עכ"ל. ונ"ל פשוט שהמאירי לא הסכים לפירוש רש"י הראשון דקאי על הוצאת הכף והמחתה, דאינה עבודת יחיד אלא עבודת צבור, ולפירוש השני לא הסכים כקושית רש"י בעצמו דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור, ע"כ. ואפילו לפירוש הראשון של רש"י דעבודת צבור שאינה חשובה כ"כ כגון הוצאת כף נוכל לומר דוקא אצל כ"ג שגדול בתורה ויודע שיש לו למסור יפה, ועוד שכל כבוד כהונה שלו יוכל למסור וש"ד, אבל אדם אחר אפילו לעבודה כזאת אינו יכול למסור, כמו שכתבו התוס', והמשנה למלך בהלכות שקלים (פ"ד תמה על דברי תוס' הלא בבית שני לא היו כ"ג גדולים בתורה, ורב הונא סתמא קאמר, ועוד מה טעם שכל כבוד כהונה לא ימסור יפה אולי יחפוץ שיהיה משלו, ופירש דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור אבל הצבור לא ניחא להו שיהיו בגדי כהונה באין משל יחיד אף שימסרם לצבור, משום דרוצים שיהיו הבגדים משלהם משקליהם, כדי היכפרו עליהם, ולא שיבואו משל יחיד אף שימסרם לצבור, אך בעבודת יחיד שאינה גמורה ליכא קפידא, עכ"ל. ולהרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ח ה"ז) דרך אתר, וז"ל, כל בגדי כהנים אינם באים אלא משל צבור, ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרו לצבור ומותר ולא מפליג בין עבודת יחיד לעבודת הצבור, ומסיים עוד שם, אף כל קרבנות הצבור שנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרם לצבור, ופירש שם במל"מ שפסק כהירושלמי, ועוד פירש שם לדעת הירושלמי לחד תירוצא דוקא מכשירי קרבן כגון בגדי כהונה יכול היחיד להתנדב ונשתנה לקרבן צבור, אבל לא בגופו של קרבן. וכשקלים (פ"ד) איתא שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כדי שיהיה להם תבואה לצורך העומר ושתי הלחם דאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ, ר' יוסי אומר מתנדב שומר חנם, אמרו לו אף אתה אומר שאינן באין אלא משל צבור ופליגי בזה דר' יוסי ס"ל דקרבן יחיד משתנה לשל צבור ורבנן ס"ל דאינו משתנה, ופסק הרע"ב דהלכה כרבנן, ומביא בתויו"ט שהקשה בירושלמי מעצי המערכה דאיתא בתענית שהיחידים היו מתנדבים, ותירץ שזה אליבא דר' יוסי, א"נ ד"ה דכי פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודו שהוא משתנה משל יחיד לשל צבור, עכ"ל. ובמשנה למלך תירץ דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם, כיון דעומר ושתי הלחם באין משל צבור, בהא דוקא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב"ד אומרים לו שימסרם יפה כדי שיהיה לכל ישראל חלק בהן במצוה, ומש"ה אינו מוסר יפה דניחא ליה שיקריבום משלו, אבל גבי שקלים דרחמנא אמר דכהנים ונשים ועבדים לא יהיה להם חלק בקרבנות כי מסרו לצבור ליכא למיחש דלמא לא ימסרם יפה, משום דניתא להו שיקריבום משלהם ג"כ, דלאו ברשיעי עסקינן, מאתר שרואים דאפילו בשותפות דידהו אין חפץ לה' שיהיה להם חלק בקרבנות צבור לא חיישינן, כן מתרץ המשנה למלך קושית התוס' בב"ק דהקשו משקלים דמקבלין מנשים ועבדים, והתוס' תירצו עוד תירוץ אתר כתירוץ הירושלמי דשקלים אין גגופן קרב ואפשר עוד לומר דשאני עומר ושתי הלחם דבאין פעם אתת בשנה חביב להם מאוד ואיכא למיחש שלא ימסרם יפה, אבל בשקלים דכולא שתא הוא ליכא למיחש, עכ"ל המשל"מ. נמצא לפ"ז לדינא יש כאן הרבה דעות, והוא, בשקלים כ"ע מודו דמשתנה לצבור, אי משום דאין גופן קרב, ואי כתירוץ המל"מ דלא חיישינן בהן שלא ימסרם יפה, ובדברים אחרים הוא כך, לחד תירוץ הירושלמי דוקא במכשירין ד"ה מודו כגון עצים ובגדי כהונה, שמשתנה אבל לא בגופו של קרבן דאינו משתנה ולתירוץ שני אפילו קרבנות ג"כ משתנים, והכי פסק הרמב"ם כמו שביארנו, הרי ב'