גחלי אש כו

כן, אלא בע"כ צריך לפרש דמאי דאמר בגמרא ערכין שלא בשעת עבודה פירושו שלא בבית המקדש, אבל בבית המקדש דראוי לעבודה אינו חייב, וכן כתב בבאר שבע פ"א דתמיד. ומיהו איתא עוד בתוס' ישנים דלענין ליהנות מבגדי קדש דמותר שלא בשעת עבודה אף הר הבית בכלל ההיתר, דז"ל, במקדש דמותר היינו בכל הר הבית דמותר ליהנות בהם היינו במקום דשינה מותרת שם מותר להלך דהיינו אפילו בהר הבית והעזרות דבעזרה אין מותר לישן ואפילו לישב, עכ"ל. ונ"ל לדקדק מלשון המדרש שהבאתי דגם לגבי כלאים ג"כ דינא הכי, דדקדק המדרש וכתב הלא אם יצא כ"ג חוץ מהר הבית, לכתוב סתם יצא חוץ למקדש, אלא לאו ש"מ דגם לגבי כלאים על הר הבית אין בו איסור כלאים, ומאי דקשיא ליה לשאגת אריה בסימן כ"ט דבשלמא לענין נהנה מן בגדי כהונה כיון דההקדש תלוי בידי אדם שפיר נוכל להקדיש בזה האופן וגם לב ב"ד מתנה עליהן, אבל גבי איסור כלאים שבא מאליו ולא ע"י אדם אינו מותר אלא בשעת עבודה, דאתי עשה דעבודה ודוחה לאו דכלאים, אבל שלא בשעת עבודה איך יהיה מותר ולכאורה קושיא גדולה היא, אכן נ"ל לתרץ כמו שכתבו הריטב"א והתוס' ישנים שהבאתי דבריהם למעלה לענין שיהנה מבגדי כהונה כתב ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, עכ"ל, אף דלא כתוב בתורה כלל אימתי יפשטו הבגדי כהונה, ואיך עשאו הכתוב, דילמא תיכף בכלות עבודה צריך לפשוט הבגדים, אלא ודאי אנן אמרינן כיון דנתנה תורה לבני אדם ודרכיה דרכי נועם הן, וחפץ הקב"ה לזכות את ישראל ע"י העבודה, ואיך יבוא למקדש לעבוד עבודה דקרוב להפסד ורחוק לשכר, דאם יתמהמה כרגע יספוג את הארבעים, זה דבר שאין השכל הולמתו, לכן דרשינן אנן ג"כ דכלאים דשרי רחמנא בבגדי כהונה אפילו דלא שייך לב ב"ד ג"כ באופן זה כל זמן שהן בבית המקדש וראויין בכל עת ובכל רגע להפוך בצינורא או שאר צרכי עבודה א"א להן לפשוט וללבוש בכל שעה. ובשביל זה הטעם בעצמו נ"ל מאי דלא כתב הרמב"ם כלאים אצל בגדי כהן גדול אלא אצל כהן הדיוט ודייק בהלכות כלאים ובהלכות כלי המקדש לכתוב כהן הדיוט דוקא דאצל כ"ג ליכא כלל מלקות אצל בגדי כהונה גדולה שהן מכלאים חושן ואפוד אפילו באבנט, וטעם הדבר נ"ל דאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש (פ"ה ה"ז) ובית יהיה לו מוכן (לכ"ג) במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא לביתו, מלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ופשוט הוא שיושב במקדש ועושה בכל יום עבודה, כיון שמקריב חלק בראש, כמו שכתב שם הרמב"ם בכל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה, סברא הוא שצריך להיות מוכן תמיד לעבודה, ולא יהיה פושט ולובש כל היום כולו, שאין זה תפארתו, ובודאי מותר לו להיות שם כל היום כולו לבוש בגדי כ"ג, ועוד משמע ממשנה דתמיד דבכל יום נכנס להשתתוות ואוחזין באבנים טובות ושמעו קול רגליו ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל הרי שהיה לבוש כל ת' בגדי כהונה בחושן ואפוד ואבנט שבהן כלאים, וכתב שם התוי"ט וז"ל דאינה ביאה ריקנית, ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתתויה שרי כלומר אפילו לאו בגמר העבודה אלא תמיד כשיחפוץ להשתחוות יכנוס עכ"ל התוי"ט, ובודאי שמוכרח כדבריו ז"ל. דהלא בהיכל ליכא עבודה כי אם קטורת והדלקת הנרות ולמה נכנסו אחיו הכהנים אחריו הלא הן לא עבדו כלום אלא ודאי כדאמרן דמותרין הן להכנס ולהשתחוות כנ"ל. ועוד הביא התויו"ט בעצמו ראיה מהא דאיתא (חגיגה כ"ז) ע"ה שאינם ראויים לעבודה נכנסים אז להשתחוות, וכפירש"י והתוס' ודלא כהסמ"ג וכן פירש במל"מ, עיי"ש, ועתה קשיא הא באבנים טובות הן של חושן ואפוד והלא חו"א הן של כלאים דאם נאמר דוקא בגמר העבודה נכנס להשתחוות שפיר דשרי דהיא עוד בכלל העבודה היא, אבל אי אמרת דאפילו שלא בגמר עבודה נכנס להשתחוות, איך נכנס שמה עם חושן ואפוד שהוא של כלאים, אלא ודאי אצל כ"ג ליכא כלל כלאים אפילו שלא בשעת עבודה, דהרע"ב והרמב"ם תרווייהו ס"ל דכל השתחוואה שריא ולא הוי שלא לצורך והרי הרמב"ם בעצמו ס"ל שלא בעידן עבודה לוקה משום כלאים. ועוד ראיה דהרמב"ם ס"ל דבז' ימי החינוך לא היה עובד אלא פושט ולובש בכל יום בגדי כ"ג הלא בלא עבודה אסור משום כלאים, אלא ודאי כדאמרן, כן נראה לי ברור בעזה"י. ותמיה גדולה בהבנת הכסף משנה והראב"ד ושאגת אריה דכולם הבינו דלהרמב"ם גבי כ"ג ג"כ יש איסור דכלאים קשה עליהם ממשנה זו דא"כ איך מותר להשתחוות בכלאים והרמב"ם כתב בעצמו דמותר להשתחוות בחשן ואפוד כדאמרן, והלא השתחויה אינה עבודה דהרי כתב לעבודה או להשתחוות מותר, כדכתב הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ב) הנכנס לקודש שלא לעבודה או להשתחוות לוקה ופירש בכ"מ שם דהנכנס להשתחוות מותר להרמב"ם א"כ צ"ע על הכ"מ. ולפ"ז נראה דלגבי כהן גדול כל הבגדים מותרים כפשטות דברי הרמב"ם כהן הדיוט דוקא כדכתיבנא דכהן הדיוט שאני דזכה עבודתו בפייס, וכיון שגמר עבודתו שזכה בפייס יש לו לפשוט הבגדים כי לא יעשה עוד, ואפילו אם נאמר דלקרבן יחיד אין צריך פייס משכחת ליה כשאינו בית אב שלו ואינו משמר שלו, ופשיטא דלא יעבוד, אבל כ"ג שהוא כבן בית ותמיד בלא פייס יוכל לעשות עבודה תמיד צריך שיהא תמיד לבוש בגדי כהונה גדולה, וזה ודאי כבודו שיהיה כל היום בבית המקדש לבוש בגדי כהונה גדולה ומוכן לעבודה והציץ עליו שלא יסית דעתו ממנו ע"ד וראו כל וגו' ויראו ממך, וחייב תמיד לרצות על הטומאה, וכ"ה יהי מחוסר חושן ואפוד, ליתא, דלמא אשתלי ועביד עבודה, ויספוג מ' ודרכיה דרכי נועם כדאמרן. והשאגת אריה בסימן כ"ט האריך להקשות על דברי הרמב"ם מכמה ראיות מגמרא דמשמע מהן דבמקדש מותר, דאין בבגדי כהונה משום כלאים כדעת הראב"ד ז"ל אלא היתר גמור הוא, וכתב וליכא למימר דמשום דדוחה עשה דעבודה ל"ת דכלאים כדסבר הרמב"ם, דאינה בעידנא דבשעת לבישה לא מקיים עוד העשה דעבודה אלא אח"כ, וכל היכא דאיתא משום דחייה צריך להיות בעידנא. ועוד הביא ראיה כיון דפסקינן כרב ששת דהיו לבושין בגדי כהונה בשעת פייס ואינו בשעת עבודה, וסתמא דמילתא בגד"כ כל בגדים עם האבנט משמע עכ"ל, אבל יש לי להביא ראיה דמוכרח דכ"ה מותר אפילו שלא בשעת עבודה כדעת הראב"ד ושאגת אריה, מהא דאיתא ביומא (דף כ"ו ע"ב) אצל פייס השני מי שוחט, מי זורק, ואיתא