גחלי אש כה

נינהו, כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזי להקרבה, ואף קודש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, עכ"ל, וכן כתבו בתו"י שם, ומשמע מלשונם דגם לב בית דין לא צריך להתנות, דסברא הוא דהתורה לבני אדם נתנה ולא למלאכי השרת וכיון שצותה התורה שהכהנים ילבשו כלי שרת, בודאי באופן שבני אדם יוכלו לעמוד בהן כן נ"ל, וכתב עוד הריטב"א, ומיהו היוצא בהן למדינה אסור יש פירשו שהוא איסור דאורייתא ואחרים פירשו דאסור מדרבנן קאמר, וכן דעת הרז"ה הלוי ז"ל, עכ"ל הריטב"א. והוא בפ"ק דביצה, ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ, אבל בבאר שבע דתה זאת דמצינו אסור ולוקה ג"כ דהוא בלאו. ומהא דבשעת שינה פושטין ומקפלין תחת ראשיהן פירש ג"כ בריטב"א כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ"ק דקדושין מותר ואפילו לאחר הפשטה דלמא משתלי ומתהנה בהן לאחר הפשטה, אבל שמעתי שאין זה טעם הירושלמי, עכ"ל:

ולענין כלאים בבגדי כהונה אבאר בזה כל הדעות אתת לאחת:

הרמב"ם בהלכות כלאים (פרק י' הלכה כ"ב) כתב וז"ל, כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית. וכתב הראב"ד ז"ל, א"א, טעה, שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כ"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומהו דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים, אינו, דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. והכ"מ תירץ דמה דאמרינן במקדש מותר הוא מפני שמשתמש בבגדי כהונה מותר, אבל משום כלאים מיהו אית ביה, כלומר אם לבש האבנט. ועל מ"ש הראב"ד כתב דרבינו לא נקיט מילתיה בבגדי כ"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה ומיירי רק בבגדי כהן הדיוט שהם נוהגין תמיד. ועוד כתב, אבל אי קשיא הא קשיא, דאמרינן ביומא בגדי כהונה קשים אצל כלאים, וי"ל דלא אמרן אלא להצעה אבל להעלאה דאסור מדאורייתא אפילו בקשין אסור, וכן משמע בערכין, עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם עוד בהלכות כלי המקדש (פרק ה') אפילו שלא בשעת עבודה דמותרין חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז, ועוד כתב שם אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים לבד, וגם שם כתב הראב"ד ז"ל לא מחוור מן הגמרא, וגם שם כתב הכ"מ אף דרב אשי ס"ל ביומא דבגדי כהונה קשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אף ע"פ שהם קשים אסור, וה"ה לכ"ג שאסור, אלא לאפוקי כ"ג ביום הכפורים דאבנטו של בוץ הוא. ועוד כתב הכ"מ שם ג"כ בערכין יש בהדיא גבי כלאים נהי דאשתרי בעידנא דעבודה, שלא בשעת עבודה לא אשתרי. ולהראב"ד ז"ל הפירוש כלומר חוץ למקדש, ומשום חולשת דברים אלו כתב לא מחוור, ואינו כגוזר ואומר דפליג על הרמב"ם. ומה שכתב הכ"מ שקשים הן דוקא להצעה מותר, כן כתבו ג"כ התוס', אבל לרש"י ולריטב"א בגדי כהונה קשים הן משמע שקשים לגמרי אפילו בהעלאה מ"מ אני תמה דלהבנת הכסף משנה בין כ"ג בין כ"ה שוין הן לחיוב, ועל חשן ואפוד דכלאים ג"כ איסור כלאים קשה לי הלא הרמב"ם אין דרכו לסתום ושם וכאן כתבו דוקא האבנט וכקושית הראב"ד הלא גם בחושן ואפוד ג"כ יש כלאים ? וכן הבין השאגת אריה, דהנה בסימן כ"ט הרבה להקשות על הרמב"ם ודחה את הפסק הזה והסכים עם הראב"ד לדינא דבגדי כהונה מותרין במקדש, ואחת מן ראיותיו דכ"ג עובד בכל השנה כולה למ"ד אבנטו של כ"ג בכל השנה של כלאים אבל של כהן הדיוט של בוץ היה, והקשה איך עובד כ"ג כל השנה כלה הא אפשר לעשות ע"י כהן הדיוט וכל היכא דאפשר באתר אינו דותה ל"ת, וכן אפילו למ"ד דאבנט של כהן הדיוט ג"כ של כלאים אעפ"כ מוטב שיעבוד הדיוט דאין לו אלא בגד אחד של כלאים משיעבוד כ"ג שהיו לו עוד בגדים של כלאים, עכ"ל. ולדידי נוכל ג"כ להביא עוד ראיה בפשיטות, הלא שחיטה כשרה בזר, ולמה היה הכהן שוחט באבנט של כלאים, כקושיתו הא אפשר לעשות ע"י אתר, ותנן שהיה פייס מי שוחט, הרי שהכהן שותט. וכ"ת דאם היה הכהן שוחט לא היה לבוש בגדי כהונה כיון דכשרה בזר, ליתא, דבגמרא יומא (דף כ"ה) איתא איבעיא להו, מי מקבל שוחט מקבל, דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכולא דם, או דילמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחט זר, והשתא למה ליה להקשות מזר, הלא במשנה איתא בפירוש דהיה פייס על השחיטה, תיפוק ליה דגם כהן השוחט לא היה לבוש בגדי כהונה וחייב מיתה ומחלל עבודה של זריקה דהוא שכיח יותר, אלא ודאי דבגמרא פשיטא להו דאם שחט כהן היה לבוש בגדי כהונה וליכא למיחש, ובגדי כהונה מותרין במקדש כל היום כולו, ועוד תנן בגמרא על הפייס הראשון והוא מי שוחט, ואיתא שם בגמרא שהיו כולן לבושין בגדי כהונה ש"מ דגם לשחיטה מותר היה הכהן ללבוש בגדי כהונה, דאלת"ה השאלה שם בגמרא (יומא כ"ד) ששואל במה מפייסין דפליגי בה רב ששת ורב נחמן אם בבגדי קדש אם בבגדי חול על הפייס השני של זריקה צריך היה לקבעו בגמרא, אלא ודאי דאם שחט הכהן היה לבוש בגדי כהונה, וקייל"ן כן כדפסק הרמב"ם דבבגדי כהונה מפייסין על השחיטה, אלא ודאי כדאמרן. ומ"ש בקונטרס האחרון לשאגת אריה דכתב דהרמב"ם חשב לבישת בגדים למצות עשה, א"כ הוי בעידנא דמקיים העשה דוחה הלאו של בגדי כהונה, לתרץ קושית השאגת אריה דלא הוי בעידנא, טעות הוא בידו דכך כתב הרמב"ם בכלי המקדש מ"ע ללבוש בגד"כ לעבודה, הרי בפירוש דבגד"כ מצד עצמן אינן מ"ע אלא בשעת עבודה, הרי דעיקר הוא העבודה, הרי דאם לא עבד עבודה לא מקיים לעשה כלל ואינו בעידנא, כנ"ל. ובמדרש פ' חקת כתיב ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם וגו' איתא בזה"ל והלא אם יצא כ"ג בבגדי כהונה חוץ מהר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים, מ"מ מלשון זה משמע דוקא שיצא חוץ להר הבית, אבל בבית המקדש אפילו שלא בשעת עבודה אינו לוקה, וכן כתבו תוס' ישנים בשם התוספתא דכלאים בבגדי כהן גדול שיוצא בהן במדינה חייב, ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה, וקתני נמי התם בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים שלא בעידן עבודה, הרי בפירוש דלא כהרמב"ם ודלא ככ"מ שכתב שגם הראב"ד ראה חולשת דברים הללו לכן כתב