גחלי אש כג

יומת שאול ? הלא הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, וכי תימא שחטא במכפר, הלא לא היו לבושים בעת הזאת בגדי כהונה ? אכן אם נאמר שהכהנים הם בגדר מכפרין אפילו בעת שאינם לבושים בגדי כהונה, אז נמצא ששאול חטא במכפר:

ולבאר זאת אם הכהנים נקראים תמיד "מכפר", או לא, נוכל לפשוט מזאת אשר צותה תורתנו הקדושה שהכהן לא יטמא לנפש, ואף שכל מצות התורה תקות הנה, מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' מתמורה ה"ד, וז"ל, אע"פ שכל חוקי התורה גזרות הם כמו שבארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן עליהם, וכל מה שאתה יכול לתת לו טעם תן לו טעם, עכ"ל, לכן גם אנו נוכל לתת בו טעם. דהנה הכהנים צריכים להיות טהורים שיוכלו לעשות עבודתן בבית המקדש, וטמא מח צריך הזאה בשלישי ובשביעי, ולא יוכל לבוא אל המקדש שבעה ימים, לכן גזרה עליו התורה שלא יטמא למת כי אם להקרובים, כי הם אינם מתרחשים תמיד, דטומאת קרובים לא שכיחא, והכהן גדול שצריך להיות תמיד במקדש, אפילו לאביו ולאמו לא יטמא. ובגמרא יומא (דף י') איכא פלוגתא אם טומאה הותרה בצבור או דחויה בצבור, ופסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש הט"ו כמ"ד דחויה בצבור ונפקא מינה שמהדרינן אטהרה, וז"ל שם, היה מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אעפ"י שרובן טמאי מח לא יקריבו אלא הטהורים, היה כל בית אב טמאים יבואו בית אב אחר, היתה כל משמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, ע"כ, לכן אם הכהנים יטמאו למתים ומהדרינן אטהרה לכן אפילו בעת שאינו בית אב שלו הפעם ולא מהמשמר הוא צריכין בשביל זה הכהנים להיות טהורין שיהיו מוכנים לעבוד עבודה בעת אשר אחרים יהיו טמאים, ואז יחסרו כהנים, ויכנסו אלו ושפיר נקראים מכפרים אפילו בעת שאינם לבושים בגדי כהונה, כי בכל יום ויום ובכל שעה ושעה צריכין להיות מוכנים לכנוס למקדש לצרכי עבודה, ואם יטמא בשאר טומאות הלא אינו טמא כי אם יום אחד, אבל טומאת מח חמור ומטמא שבעה, וטומאת קרובים לא שכיחא כדאמרן, וכן פירש הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין (פט"ז הלכה י') וז"ל, כל ישראל מוזהרים להיות טהורים ברגל מפני שהם נכונים לכנוס למקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו, ברגל בלבד הוא מוזהר, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר, ע"כ. הרי בפירוש דוגמא לזה מפני שכל ישראל צריכין להיות במקדש ולהראות בכל יום ויום ברגל, כי הראיון, אפילו ראית פנים בעזרה, אין לו שיעור, לכן אסורים אפילו ליטמא בנבלה, ומטעם זה כתב בשאגת אריה דבזמן הזה ליכא חיוב לטהר עצמו ברגל, ואף כאן מפני שהטומאה דחויה לכן צריכים הכהנים להיות נכונים לבוא אל המקדש ואסורין ליטמא:

ועכשיו אתי שפיר המדרש שהתחלנו. דהנה משה רבינו עומד ומתמיה, מלך ראשון ידקר בחרב כלומר, הלא בגדי כהונה, והוא הכתונת, מכפרת על שפיכות דמים, ולמה נהרג שאול ? וכי תימא שחטא במכפר שהרג את הכהנים שלובשים בגדי כהונה, ליתא, הלא הרג אותם בעת שלא היו לבושים בהם, אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר, אמור לכהנים שהרג, הה"ד אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, פירוש הלא מזה שצויתי להם שלא יטמאו לנפש, קשה, למה לא יטמאו בעת שאינו בית אב שלהם, ואין משמר שלהם הפעם, אלא על כרחך מפני שטומאה דחויה בצבור, לכן גזרתי אומר שלא יטמאו לעולם, מפני כי צריכים המה להיות מוכנים לבוא אל המקדש ולעבוד עבודה, ומזה מוכח שהכהנים הם בגדר מכפרים תמיד, אפילו בעת שאינם עוסקים בעבודה ואינם לבושים בגדי כהונה, נמצא שחטא שאול במכפר, ולא יכלו בגדי כהונה לכפר עליו, וא"ש:

סימן ה פירוש על מאמר גדולה תשובה (יומא דף כ"ו) איתא בגמרא אמר רבי יוחנן גדולה חשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר (ירמיה ג') לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאחו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה', ע"כ בגמרא, ול"ת שבתורה פירש"י לא יוכל בעלה הראשון וגו', ע"כ. והקשה לי חכם אחד מאי גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה הלא כל עשה שבתורה דוחה ל"ת ? ונ"ל לפרש דעל כרחך לא נוכל לפרש הגמרא כפשוטו, שמחמת לאו דגרושה שנשאת לבעלה הראשון בל"ת היא, דאיתא בסנהדרין (דף ק"ה ע"א) דישראל באו בטענה בימי יחזקאל שפטורין מן המצות ואמרו עבד ששחררו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש להם זה על זה כלום, ואמר להם הנביא אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, כלומר שאל יעלה על הדעת ח"ו שהקב"ה גירש את ישראל שילכו לאחר, דלא גירש הקב"ה את ישראל מעולם, ע"כ ליכא לאו דגרושה שנשאת לבעלה הראשון, ואיך כתב רש"י לא יוכל בעלה הראשון ? ועוד ממקומו הוא מוכרע, דהנה הדין הוא אם גירש איש את אשתו אפילו זנתה מותרת לחזור לראשון, ומה שאוסר אותה לחזור לו הוא דוקא הקדושין שנתקדשה ונשאת לאחר, א"כ מה זה שכתוב ואת זנית רעים רבים, אם נאמר ע"י גירושין הלא פקע מינה איסור אשת איש, ופנויה שזנתה אינה אסורה לחזור לבעלה הראשון, אלא ודאי שלא ע"י גירושין, ועיקר האיסור הוא מחמת סוטה, כלומר שזנתה תחת בעלה יש על בעלה איסור לאו דסוטה, דנלמד מהפסוק לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, ודרשינן לרבות סוטה שנסתרה, וזה הלאו שהתשובה דוחה הוא לאו דסוטה. והשתא א"ש, דהנה איתא ביבמות (דף כ' ע"ב) אף דעשה דיבום דוחה את הלא תעשה דחייבי לאוין ובדין הוא שתתיבם, אכן גזרו חכמים בחייבי לאוין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, בד"א בשאר חייבי לאוין כגון אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, אבל איסור לאו דסוטה אינו דוחה דטומאה כתיב בה כעריות, ועוד שפוטרת עוד את הצרות, א"כ שפיר גדולה. תשובה שדוחה ל"ת כזו דסוטה שאין עשה אחרת, כגון יבום, דוחה אותה, אבל כחה של תשובה גדול שאפילו ל"ת דסוטה ג"כ נדחית מפניה, ורש"י אולי ג"כ נתכוון לזה דכתב בעלה הראשון וגו' כלומר מסיפא דקרא דכתיב אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה, וא"ש: