גחלי אש כ

ללמוד תורה, והבדים שלא יזוזו מן הארון מרמזין לתמכי דאורייתא, כמו הבדים שנושאין הארון לא יסורו ממני, אף כאן מי שמחזיק ת"ח זוכה להיות במחיצתו תמיד בג"ע לעוה"ב, כשמעון אחי עזריה וכיששכר וזבולן, ובצל החכמה בצל הכסף מחיצה אחת להן. הארון היו נושאים בכתף מרמז ג"כ לזה כי הארון היה נושא את נושאיו, כן מי שמחזיק ת"ת ידמה כי יחזיק אותו ונהפוך הוא כי הת"ח נושא את נושאיו ותיכף לת"ת ברכה, והוא ישפיע לו פרנסה וברכה. הארון היו נושאין בכתף מרמז לת"ת שצריך יגיעה רבה ע"ד ויט שכמו לסבול, וזאת התורה אדם כי ימות באהל צריך להמית עצמו עליה, וליעשות אכזרי כעורב על אשתו ובניו. הבדים שהיו בשלחן ובמזבח הזהב היו לשאת אותן בהן אבל בדי הארון לא היו צריכין לשאת את הארון כי הארון נושא את נושאיו, בשביל זה כשהיו גומרים לשאת את הכלים היו מסירין אח בדיהם, אבל בארון תמיד לא יסורו ממנו כי לא היו בשביל לשאת את הארון, ומרמז שתמכי דאורייתא לא יסירו תמיד השגחתם מת"ח אפילו רגע אחד דעוברין בל"ת:

(טו) עוד מדברי חז"ל, ת"ת בני עירו מצווין לעשות מלאכתו, הבדים היו דוחקין בפרוכת דוגמת דדי אשה, נ"ל לרמז ע"ד דדיה ירווך בכל עת לרמז על התורה, מה דד זה כל זמן שממשמש בו התינוק מוצא בו טעם, אף ד"ח כן כל זמן שהוגה בה מוצא בה טעם, ועוד בארון שני נסים, דגואי הן, מקום הארון אינה מן המדה, והכרובים בנס היו עומדין, כך ח"ח אינו ממעט כלום בעולם, על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני חנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, וכל פרנסתו בנס גמור הוא, ע"ד לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, פרנסתו תמיד בנס שלא כדרך הטבע:

(טו) ונ"ל עוד לרמז, קטורת של חוץ היה בשני כהנים, אבל קטורת של לפני ולפנים היה בכ"ג לבדו, מרמז שכל כלי העזרה והמקדש רומזין למעשה בראשית שמותר בשנים, אבל של לפני ולפנים הוא דוגמת מעשה מרכבה שהוא ביחיד, והתלמיד חכם צריך להיות בקי גם כן בזה כמו התנאים:

(יז) אם זכה נעשה כמעין המתגבר ומגלין לו רזי תורה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכ"ג השיג הכל והגיע לרוה"ק, וכל אחד מישראל יוכל לזכות למדרגה זו להיות קדש קדשים, ויאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר, כמו דאיתא ברמב"ם הלכות כלי המקדש ושמטה:

(יח) הארון והכפורת גבהן י' טפחים ולמעלה רשות אחרת, כמו שאמרו למעלה מעשרה מקום פטור, ולמעלה רשות שמים הוא, וצריך הת"ח להשפיל את עצמו שלא יכנוס ברשות השכינה, ולכוף כאגמון ראשו למטה לארץ להיות עניו, ואין התורה מצויה בגסי הרוח שמגביהין עצמן לשמים, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כמו חרות על הלוחות המונחים בארון, חירות משעבוד מלכיות, חירות מן מלאך המות. צא ולמד מן השורים והעגלות שבמשכן (רבה נשא) תניא בשם רבי מאיר עד עכשיו, השורים והעגלות קיימין, לא הוממו ולא הזקינו ולא נשברו (דדרש והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, יתן להם הויה שיהיו קיימים לעולם), והלא הדברים ק"ו ומה אם העגלות והשורים שנדבקו במלאכה באהל מועד ניתן להם הויה שיהיו קיימים לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה (כלומר מי שמדבק עצמו לתורה, ובזה דבוק בהקב"ה) עאכ"ו, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, ע"כ שם, ועוד, לוחות אבן, מרמז, אם אדם משים את לחייו כאבן הזה שאינה נמחית, תלמודו מתקיים בידו, כלומר שאינו נלאה מלחזור על למודו תמיד:

(יט) ת"ח נדמה לקדושת כ"ג, כמו הכהן הגדול מאחיו, אם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו משלהן, אף ת"ח כן, צריכין לגדלו ולהעשירו שיהיו דבריו נשמעין, והוא מגין על דורו כמו כ"ג:

(כ) התנא דבי אליהו והמדרש רבה מדמין התורה למנחה בלולה בשמן, לרמז כל מה שאמרנו למעלה, ועוד צריך לבלול התורה במעשים טובים כמו המנחה שבלולה היא, ועוד שניהם מלאים סלת מרמז להתורה שבכתב ולהתורה שבע"פ ששניהם צריכין זה לזה, והתורה והמצות ג"ב שנים שיגיעת שניהם משכחת עון ועושה בזה נחת רוח ליוצרו דוגמת מנחה בלולה בשמן שהיא לריח ניחוח, ועוד, שני כרובים, שילמדו שנים ביחד ולא ביחידות ע"ד חרב אל הבדים ונואלו, ואין התורה נקנית אלא בדבוק חברים:

(כא) כיון שהתורה נמשלת למנחה אף אנו נאמר דוגמת המנחה, כל המנחות שלא לשמן כשרין ובלבד שלא עלו לבעלים לשם חובה, כלומר אף שלעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכשר הוא, אכן לא עלו לבעלים לשם חובה, כי חובת האדם בעולמו שילמוד תורה לשמה, והתורה שבאה לכפרה, כמו שמצינו דוגמתן במנחה שבאה לכפרה, כמו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאם באו שלא לשמן פסולין הן, אף אם עבר אדם עבירה יעסוק בתורה ויחיה, אבל דוקא בתורה לשמה, כי שלא לשמה אין מכפרין כמו מנחת חוטא וקנאות, ומזכרת עוד עון ח"ו, ועוד שתורה שלא לשמה דינה כעולה שמרצית וכשרה אפילו שלא לשמה אבל אינה מכפרת כחטאת וכאשם, כיון שעבר עבירה אינה מכפרת כדאיתא בתמורה (דף ב"ב) תמורת חטאת למיתה ותמורת עולה קריבה דאין אדם מתכפר בדבר עבירה, והעוסק בתורה לשמה אינו צריך לא מנחה ולא חטאת ולא אשם, ויתקדש ככלי שרת, שאין מקדשין אלא לדעת וכמתעסק שפסול בקדשים, ותפלין שבראש מרמזין לכתר תורה דבודאי צריך עבוד לשמן (כב) שלשה מיני בגדי כהונה, הן, בגדי כהן הדיוט. בגדי כ"ג של כל השנה כלה, בגדי כ"ג ביוה"כ והם בגדי הבד, ושלש קדושות יש בהן, בגדי כהן הדיוט שבלו עושין מהמכנסים והאבנטים פתילות להדליק במקדש בשמחת בית השואבה, ומהכתנות עושין פתילות למנורת התמיד. בגדי כ"ג של כל השנה קדושתן למעלה מהן, שלא נתנו להשתמש בהן אחר שבלו, אבל כשרין הן לכ"ג אחר, אבל בגדי הבד שכה"ג עובד בהם ביום הכפורים אין קדושה למעלה מהן שנגנזים שם ואין עובדין בהם עוד לעולם. ושנים הראשונים הם כמו תשמישי מצוה, והאחרונים דינם כמו תשמישי קדושה ויש להן קדושת הגוף. ומרמזין לפענ"ד דהנה הבגד מרומז להגוף שהוא בגד להנשמה דוגמת חלוקא דרבנן וטלית נאה בג"ע, כלומר לפי ערך