גחלי אש קטז

עקידת יצחק, וגם נתקנו התמידין תיכף בשעת עקידה כדאיתא בתנא דבי אליהו, והמזבח של מטה מכוון כנגד אפרו של יצחק למעלה, ונעשה נס שנבלע הדשן במקומו כלומר שעלה למעלה ונתקבל ברצון אצל אפרו של יצחק שהוא ג"כ מונח צבור לזכרון למעלה ומראה בזה חיבת ישראל וקרבן התמיד מזכיר עקידתו, דהנה קרבן התמיד בא מתרומת הלשכה וכל ישראל יש להן חלק בה, ומשה רבינו קלל עדת קרת שחלקם בתמיד לא תאכל האש, אבל בעת רצון האש מכלה הכל, ולוקח הש"י האפר ברצון ומניחו בבית גנזיו כאמור, דהנה כמו דאיתא ברבה אצל יצחק שאברהם אבינו התפלל ואמר רבון העולמים הוי רואה דמיו של איל זה כאלו דמיו של יצחק אימוריו כאלו אימוריו, אף כאן נחשב כאלו כל ישראל ביתד הקריבו את עצמם לפניו יתעלה ונתקבלו ברצון, וכמו שמבאר הרמב"ן ז"ל טעם הקרבנות ג"כ על אופן זה, בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור. ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושה בהן מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב האדם בעשות כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר בעדו הקרבן נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי איבריו, והמנות להחיות בהם מורי התורה שיתפללו עליו תמיד, וקרבן התמיד בעבור שינצלו הרבים מתטוא תמיד עכ"ל הרי הכהן בערב ובבקר מכפר על כל ישראל, וכאלו הקריבו כל ישראל את נפשם, ונתקבל ברצון כעקידת יצחק בן אברהם, מביא בשביל זה יתר הפליטה מן האש, ונבלע האפר במקומו כאמור וא"ש ודוק:

הוצאת הדשן שהיה מוציא את הדשן חוץ לשלש מחנות, ולהרמב"ם היה ג"כ המצוה בכל יום ויום, ולרש"י דוקא כשהוא רבה לפנות מקום שיהא המזבח פנוי לעבודה, ואף דפליגי הרמב"ם ורש"י אם תרומת הדשן צריך בגדים פחותים, מ"מ להוצאת הדשן כ"ע ס"ל דצריך פחותים ללמדך דרך ארץ בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, נ"ל שהיו עושין זאת ללמד מדת ההכנעה שאין גאוה לפני המקום, שאל יאמר הכהן שלובש בגדים פחותים הפעם, הלא תמיד אני לובשם לכבוד ולתפארת, והיום אטריח א"ע בבגדים פחותים ואלכלך אותם באפר, אלא צריך לקיים גזירת המקום באהבה, ולעשות כעבד לפני האדון, וכך אמרו חכמים (מ"ר במדבר פ"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים כו' ראה שררה שהיתה בידו, ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים כו' לאו אלא הוא עצמו היה טוען כו', והאיך היה טעון כל אלו, אמרו רבותינו כן היה טוען שמן המאור בימינו וקטרת הסמים משמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, בין הערבים היכן היה נתון, א"ר אתא אמר ר' שמעון בן יוחאי כמין צלוחית קטנה היה תולה באפונדתו מפני שהיה חגור מתניו בזינו כעבד לפני קונו, (הובא ג"כ ברש"י שבת), להודיעך שאין גאוה לפני האלהים עכ"ל המדרש רבה, אף כאן הכהן היה צריך להראות שפלות שלא תזוח דעתו עליו וא"ש:

המערכות של אש, שלש מערכות של אש היו עושין בכל יום ויום, ראשונה מערכה גדולה של אש שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות עשה שנאמר אש חמיד תוקד על המזבח (לשון הרמב"ם פ"ב מתמידין ה"ד), נ"ל לרמז שלשה מערכות נגד ג' אבות, מערכה גדולה לזכור זכותו של אברהם אבינו שהשליך עצמו לכבשן האש, והיא באמת מערכה גדולה שנתן כת הזה לכל ישראל עד סוף כל הדורות להשליך את נפשו מנגד על קדוש, השם, ולבוא באש ובמים על כבוד שמו הגדול והנורא כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה, מערכה שניה של קטורת לזכור זכותו של יצחק אבינו שהיה נתון על מזבח העולה והיו בו עצים ואש שנאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, ונתקבל באהבה כקטרת הסמים, ובזכותו מביאין התמיד שני פעמים ביום ומקטירין הקטרת שני פעמים לזכרון העקידה כדאמרן, ומערכה שלישית של קיום האש לזכור זכותו של יעקב אבינו דכתיב ביה והיה בית יעקב אש [ ברכה רות כתיב ושרף שמשה הזכיר מעשי השרופין הם האבות, אברהם ויצחק כדאמרן, ועל יעקב מביא המ"כ בשם הזהר לא אשכח בר נש דמסר גרמיה על קדוש השי"ת כמו יעקב, ולי אין צורך כיון שנאבק לשר של אש כמו שאמר במדרש רבה וישלח שהמלאך חפץ לשורפו, והראה לו יעקב גם כן דהוא כולו אש, הרי דהוא גם כן בכלל השרופין וא"ש]. ואמר לשר של אש באש אתה מיראני אני כולי מנה, ועוד שנאבק עם שר של אש, ומרמז לכנסת ישראל שהיא כמו אש המזבח תוקד ולא תכבה, כן לא יכבה גחלחו של ישראל לעולם, ומערכה רביעית של יוה"כ מרמז לפע"ד זכותו של דוד כמו שמתפללין באש אתה עתיד לבנותה, ומרמז לימות בן דוד שיהיה ב"ב גאולת עולם שיבנה המקדש כולו ע"י שמים כלומר ע"י אש של מעלה ולא ישלטו בו זרים וחומת אש יהיה סביבה כלומר כבוד השכינה אש אוכלה אש וא"ש ככתוב ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב ב"ב אמן:

שני גזרי עצים שהיא מ"ע להעלות עם תמיד של שחר בכל יום בכהן אחד ובין הערבים בשני כהנים, נ"ל לרמז זכותו של עקידת יצחק, כח האב וכח הבן שנשא עצים ואש, וכמו שהאש של המזבח מכלה כל המזיקין והמקטרינין היה צריך לזה, זכות אבות, ולעת ערב מתגברין הדינין, כמו דאיתא במכילתא פ' בא שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער שמרמז למזיקין, והביאו רש"י בחומש, ובזוה"ק פ' חיי כתב וז"ל צלותא דמנחה זמנא דדינא קשיא שרי בעלמא, וכן נתיסדה ע"ז לומר בערב שיר של פגעים והיה צריך לזה רחמים גדולים ולכן היה בערב המצוה בשני כהנים כי זכותא דבי תרי עדיף, ולא היה פייס על הכהן השני, אלא כדכתב הריטב"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. ונלענ"ד כלומר כהן שהיה מכיר בחבירו שזכותו רבה, אומר לחבירו זכה עמי שיתפלל עמו ביחד, כולי האי ואולי להגן ולהתגבר על המזיקין שכליל יחלפו עם העצים והאש של מזבח, וגם תמיד של בין הערבים הוא כנגד יצחק שמדתו דין וצריך רחמים גדולים כאמור: