גחלי אש קיד

דשם פריך הגמרא לר' יוחנן דמיירי בכל הקדשים שהיו עד שלא נבנה מזבח, ופריך דיחוי מעיקרא נינהו, אתיא כפשטיה דגם ר' יוחנן מודה דבקדושת הגוף דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, אבל בקדושת דמים ס"ל לר' יוחנן דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי, וס"ל ג"כ לר' יוחנן דוקא בהפריש קרבן קודם שנעשה מומר הוא דלא הוי דיחוי, דלא כפירוש התוס' דאף שהפריש אחר שנשתמד ג"כ ס"ל לר' יוחנן דלא הוי דיחוי (לחם משנה בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ד):

יג) מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין, בין שנשחטו בשעת פגימתן, בין שנשחטו אחר תיקונו לר"י דס"ל בע"ח נדחין, אבל לרב דס"ל אין בע"ת נדחין אותן שנשחטו לאחר שתקנו המזבח כשרין, כן פירש"י כדאמרינן לעיל דאפילו קדשים חיים שהיו בעת פגימתן פסולין לר' יוחנן, אבל להרמב"ם קראו לחיין ג"כ דחוין מעיקרן ואינן פסולין לכ"ע, אבל השחוטין הן נפסלין, וז"ל בפ"ג מפסולי המוקדשין הלכה כ"ב, מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו שנאמר וזבחת עליו את עולותיך וכו' כלומר תזבח והוא עומד כתיקונו לא פגום, אבל קדשים חיין שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו, אלא כשיבנה מזבח יקרבו שאין בע"ח נדחין, הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבין אותן, שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ואף דס"ל ז"ל דבע"ח אינן נדחין למה צריך לטעם דדיחוי מעיקרו, הלא בזה גם ר' יוחנן מודה, והוא ז"ל פסק כרב, וי"ל דאמר טעמא שיועיל אף למנחות (לת"מ שם), ולי נראה דבודאי אין נ"מ לדידן, אבל הרמב"ם אחז לשון הגמרא כדרכו אף שאין נ"מ לדינא, דדרכו לאחוז לשון הגמרא בשלימות כנ"ל:

יד) הרמב"ם פסק דהא דאין בע"ח נדחין לאו דוקא בדיחוי מעיקרו, אלא אפילו בנראה ונדחה, מ"מ חוזר ונראה, דפסק בפ"ג משגגות הלכה ח' וז"ל מי ששגג והפריש חטאתו, ואח"כ נעשה מומר וחזר בתשובה או נשחטה וחזר ונשתפה, אע"פ שנדחה הקרבן בינתים ה"ז חוזר ונראה שאין בע"ת נדחין לפיכך יקריבנה היא עצמה, וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא חזר לכשרותו, כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקריב, ואע"פ שבהרבה מקומות נתן טעם לדיחוי מעיקרא, משום דחפץ לחת טעם מרווח אבל ה"ה בנראה ונדחה וחזר ונראה (לח"מ שם):

עו) בעיר הנדחת דכולם נעשו מומרים, כל הקדשים שלהם נדחים משום זבח רשעים תועבה, אבל בדמי הקדשים פליגי ר' יוחנן ור"ל בסנהדרין (י"ב ע"ב) דלר"י אפילו דמיהם אינם קרבים משום זבח רשעים, אבל ר"ל ס"ל ה"מ היכא דאיתנהו בעינייהו, אבל בדמיהם כי אשתני אשתני, פירש"י ליכא הכא זבח רשעים תועבה, ואף דקיי"ל דבע"ח אינן נדחין כרב, מ"מ בהא פסקינן כר' יוחנן, כדפסק הרמב"ם בפ"ד מע"ז קדשי מזבח ימותו דזבח רשעים תועבה, והראב"ד פסק שם דשלל שמים נינהו, ולא חל עליהם האיסור, ופירש שם בכ"מ דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דבהמת עיר הנדחת מקרי ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו, וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליה מיד איסור עיר הנדחת עכ"ל, ורש"י בגמרא שם פירש טעמא דר' יוחנן דס"ל דאף דמיהן אסור, נהי דלא קרינן ביה את כל בהמתה לפי חרב דהא לאו בהמתה הוא, אלא בהמת שמים, אלא מאיסוחא הוא להקריבן קרבנות של רשעים הללו שהודחו, הלכך ימותו וכונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת ואפילו דמיהם אסור והכי ס"ל ג"כ הרמב"ם, ופירש במל"מ דאף דר' יוחנן ס"ל בכל מקום דבפ"ח נדחין ולמה ליה לטעמא דזבח רשעים תועבה, ותירץ דס"ל לר' יוחנן דהאי טעמא הואיל ואידחי אדחי לא מהני אלא לגוף הקרבן שלא יקרב אך לדמיו לא מהני, אבל טעמא דזבח רשעים מהני אפילו לדמיו, ויש דיחוי בדמים לר' יוחנן אין הפירוש שכל דבר שנדחה נדחה גם דמיו, אלא הכוונה דיש תורת דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו, דלא כהתוס' דס"ל ששניהם נדחו תמיד, ומאי דמוקי בגמרא הטעם של ר"ל מטעם דזבח של רשעים קריבין דמיהן, דלמא ס"ל לר"ל דבע"ח אינן נדחין, י"ל כיון דאנשי עיר הנדתת אפילו לאחר דאקטלו אין להם כפרה משום דבדינא מקטלי, משו"ה לא אמרינן בהו ירעו דזבח רשעים תועבה, אבל דמיו כיון דאשתני אשתני, וכתב עוד המל"מ שם דר' יוסי ור' יוחנן תרווייהו ס"ל הואיל ואדחי אדחי, ואף דאנן קיי"ל דבע"ח אינן נדחין, מ"מ כיון דאחר הקטלה אין להם כפרה קרינן בהו זבח רשעים תועבה, וגם לדידן אין מקריבין אותן עכ"ל:

קונטרס קטרת הסמים מבאר רמזי הקרבנות. כלי המקדש והמינין שנעשו בהן בגדי כהונה מה מרמזין ומכפרין וכן יתבאר רמזי שאר עבודות כל המינים שנעשו מהן כלי המקדש והבגדים הקדושים מזכירין זכות אבות וכנסת ישראל כדאיתא במדרש זהב זה אברהם שנבחן באש כזהב בכור, וכסף זה יצחק שנצרף ככסף ע"ג המזבח, ונחשת זה יעקב שנאמר נחשתי ויברכני וגו', וזה להזכיר זכות ג' אבות, זאת התרומה זו כנסת ישראל שהיא תרומה כד"א ראשית תבואתה, זהב וכסף זו כנסת ישראל, כד"א כנפי יונה נחפה בכסף וכו', תכלת זו כנסת ישראל, שמקיימינן תכלת בציצית, ותולעת שני, זו כנסת ישראל שנאמר אל תיראי תולעת יעקב, ואיתא בגמ' למה נקראו שמן בגדי שרד, שאלמלא בגדי כהונה לא נשתייר מישראל שריד ופליט, ורש"י פירש שהקרבנות מכפרין, אבל המהרש"א ז"ל פירש שבגדי כהונה בעצמן מכפרין כמו דאיתא בעירוכין ובזבחים, ועוד במדרש עשיתם לפני יריעות עזים אני מגין עליכם לעוה"ב שנאמר וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם, עשיתם כפורת אני מכפר עליכם (פי' "כפרת" אותיות "כפר ה") עשיתם שלחן אני מציל אתכם מן הערוכה (זה גיהנם דכתיב ביה