גחלי אש קיג

דלא אמרינן ירעה ויביא בדמיו שלמים, וכן בש"כ דלא אמרינן ירעה ויפלו דמיו לנדבה, אבל החכ"ץ בתשובה מ"ה דחה כל דברי התויו"ט הללו, ופירש דלעולם הרמב"ם ס"ל כרש"י דהמשנה דפסחים אתיא כמ"ד בע"ח נדחין דלית הלכתא כוותה, והא דפסק דהמפריש נקיבה לפסחו. שאם לא נפלה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים טעמא רבא אית בה, והוא משום דבעל כרחך ניתק לרעיה כדי שיביא בדמיו פסח אף שאח"כ הקריב פסת אחר תחתיו לא פקע שם רעיה מיניה, ועוד מידי דהוי אאשם שניתק לרעיה, דאף שסופו להביא בדמיו עולה והוי לן למימר דהוא עצמו יקרב עולה, אפ"ה אמרינן דימכר ויביא בדמיו עולה, אבל הוא גופא לא, גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, כדפירש"י שם דאי אפשר לשנות לזבח אחר כל זמן שזה עומד לשמו, והוא הטעם בנקיבה זו, או בן ב' שנים, שדמיהם עומדים לקרב לשם פסח ואי שרית ליה אחר הקרבת פסח להביאו שלמים טעי ומייתי ליה לשם שלמים אפילו קודם הקרבת הפסח וזה לא יתכן עכ"ל:

ט) מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והב' יקרב שלמים. מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקריב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל מצאו קודם שחיטה זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שבארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטה המופרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתה קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיה שלמים לשון הרמב"ם בפ"ד מה' ק"פ ה"ו ושם בהשגות א"א זה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ופירושו דכיון ששניהן עומדין הרי קבעתו שעת שחיטה ונמצא שדחאו בידים וכדפירש"י ז"ל, ותליא בשחיטה ולא בחצות כרבה דס"ל הכי בפסחים, וגם התמורה אינה קרבה רק בשנמצא אחר שחיטה שאפילו הפסח לא נדחה, אבל נמצא קודם שחיטה כיון שהוא עצמו נדחה, אע"פ שתמורתו לא נדחה בידים, אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה (כן הוא להראב"ד ולרש"י), ומה שפסק הרמב"ם דיקרב איזה מהן שירצה, אע"פ דבפר ושעיר של יוה"כ הדין שהראשון קרב, כתב הלח"מ בהלכות עבודת יוהכ"פ, הטעם מפני שחטאת באה לכפרה חמיר ולכן הכל מודים שמצוה בראשון, ולהחכם צבי הטעם כיון שבין שלמים בין פסת הן עצמן קרבין, וישנן בשלמים עוד מצות יתירות שאינן בפסח דטעון סמיכה וחזה ושוק, ותנופה ומתן ב' שהן ד', לכן איזה מהן שירצה יקדים כמו שבארתי לעיל סימן ל"ו, והתוס' דפסחים (דף צ"ו ע"ב) כתבו דאפילו, לרב דאמר אין בעלי חיים נדחין מ"מ כאן רועה דדוקא שלא דחאו בידים כגון נטמאו הבעלים או שמשכו ידיהם אינו נדחה אבל כאן דדחאו בידים, שהרי בשעת שחיטה הפסח היה עומד לכן ירעה, וכתב התויו"ט דלא כרש"י דס"ל דהמשנה הזאת אתיא כמ"ד בעלי חיים נדחין, דהא הרע"ב והרמב"ם פסקו ג"כ לזו המשנה, והן ס"ל דירעה הוא אפילו למ"ד בע"ח אינן נדחין דס"ל דירעה לא הוי דחוי ודיחוי לא הוי רק כשיפלו דמיהן לנדבה, וכבר כתבתי דהח"צ דחה זאת דלעולם בע"ת אינן נדחין ולית הלכתא כהמשנה דפסחים דאתיא כמ"ד בע"ח דאין ורק שאני הא דיומא כיון דהוא עצמו אפשר להקריבו שהרי חטאת הוא וגם למיתה לא אזיל, דחטאת ציבור לאו למיתה אזיל וע"כ תרעה, אבל בהפריש ב' פסחים השני קרב שלמים לדידן דקיי"ל בע"ח אינן נדחין, ושפיר כתב הרמב"ם מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקרב שלמים דבע"ח אינן נדחין, אבל להראב"ד ס"ל כרש"י דתמיד רועה מפני שדחאו בידים:

י) בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו, וחזר ולקח חציה האחר ה"ז קדושה וקריבה, אע"פ שמתחלתה דחויה היתה כשהקדיש החצי אין דיחוי מעיקרו דיחוי, ואע"פ שהוא קדושת דמים, הואיל והוא בע"ח אין בע"ח נדחין והרי נראת כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה (הרמב"ם פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות ה"ב), והטעם דאזיל לשטתיה דפסק כרב דדוקא לר' יוחנן אינו קרב דאית ליה בע"ת נדחין כן כתב הכ"מ, וכתב הלח"מ אף דבמפריש נקיבה לפסחו פסק דיביא בדמיה שלמים לאו משום דבע"ח נדחין, דהתם הוי דחוי גמורה דלעולם נקיבה לא חזיא לקרבן פסח כדכתב התוס', ואף דקיי"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי זה גרע דלא ראוי כלל לקרבן זה:

א) עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה בשבה או שעירה והעני, יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית ולמה לא נדחית, מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, והרי נראה לו קן זו עתה (הרמב"ם פ"י משגגות הלכה י"ג) ועל שני הדינים הללו תמה הכ"מ בשם המאירי שכתב בשניהם ואע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית דאדרבה משום דהוי קדושת דמים הוה ראוי לומר שלא נדחה כדאמרו בגמרא, וש"מ קדושת דמים נדחית משמע דהסברא הוה שלא תדחה, ותירץ דלא כתב רבינו למעט קדושת הגוף, אלא ה"ק אע"פ שיש בה קדושה פורתא מיהא, וכיון דיש בה קדושה ראוי שתדחה, וכ"ש אם היה קדושת הגוף שהיה ראוי שתדחה:

יב) ר' יוחנן דס"ל בע"ח נדחין ס"ל אפילו הכל ביחד דהיינו אפילו בדיחוי מעיקרו וגם בקדושת דמים כגון בהמת השותפין דבה יש הכל ביחד שהיא בע"ח, ועוד דדיחוי מעיקרו הוא דמיד שהקדישה לא נראית הבהמה זו להקרבה, ואיכא מ"ד דאין דיחוי אל בנראה ונדחה, מ"מ איהו פליג וס"ל דדיחוי מעיקרו ג"כ הוי דיחוי, ואף בקדושת דמים כגון בהמת השותפין שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חליה, מ"מ ס"ל דחל עליה תורת דיחוי. ולא אמרינן דאין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו לקרב (רש"י קדושין דף ז') ולכאורה דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים אחד הוא, וי"ל דמ"מ משכחת דיחוי מעיקרו אע"פ שהקדיש קדושת הגוף, כגון אכל חלב והפריש קרבן ועבד ע"ז, ואפילו הפריש אח"כ ג"כ הוי דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף, וכן משכחת לה ג"כ קדושת דמים ולא תהיה דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקיבה לפסחו וילדה זכר, והוי קדושת דמים דאין פסח באה מנקיבה, ולא הוי דיחוי מעיקרו שהרי הולד ראוי להקריב כן פירשו התוס' שם קידושין (דף ז'), ומזה נלמוד דלרש"י ותוס' בקדושת הגוף יש לומר יותר דנדחין מקדושת דמים, דראוי לומר אצלה שלא ידחו, אבל להרמב"ם מאי דאמרינן בכל הש"ס יש דיחוי בדמים, ה"פ בקדושת הגוף החמורה בודאי אין דיחוי אבל בקדושת דמים הקלה יש דיחוי, ולפ"ז מה דאיתא בס"פ קדשי קדשים בקדושת הגוף,