גחלי אש קיב

בעלים, פסול בד' עבודות, אבל להרב מל"מ יש חילוק, דשינוי בעלים ליתא אלא בזריקה, כגון ששוחט או מקבל או הוליך ע"מ לזרוק, משום דלא שייך אלא בכפרה וכפרה לא הוי אלא בזריקת הדם, אבל שינוי קודש כגון ששוחט חטאת לשם שלמים פסול בכל הד' עבודות וכן פירשו התוס', ויש להסתפק אליבא דתוס' דסוברים דשינוי בעלים אינו אלא בעושה עבודה ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים, אבל בעבודה אחרת אינו פוסל שינוי בעלים אם הוי דוקא לפסולא כגון פסח והחטאת ששחטו לא לשם בעלים כשרים, אבל לא עלו לבעלים לשם חובה, או דלמא כיון שלא חשב בשעת זריקה שלא לשם בעלים רק בעבודה אחרת חשב לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים לשם חובה, ומ"מ מסיק וכתב נ"ל דכי היכא דאינו פוסל ה"נ דעולה לבעלים עכ"ל, ועוד כתב דבין בשינוי קודש בין בשינוי בעלים, הא דמחשבין מעבודה לעבודה, הוא רק באחד מג' עבודות לזריקה, אבל משחיטה לקבלה לא, וה"ה בכל שאר עבודות חוץ מזריקה אין מחשבין מעבודה לעבודה כן כתבו התוס':

ט) קטן אין לו מחשבה, אפילו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ה"ז פסול, דאין לו מחשבה להקל אלא להחמיר כגון ששחט ע"מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה כו' הזבח פיגול, (הרמב"ם פ"א ממוקדשין וכפי פירוש הכ"מ שם) ומבאר המל"מ בפי"ד ה"ב דאם שחט הקטן ולא היה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו וחשב מחשבת פיגול דלא הוה פיגול, משום דדוקא היכא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו אמרינן דהיכא דנפק מיניה קולא אמרינן דיש לו מחשבה, ואזלינן לחומרא, אבל היכא דאין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אף דאתי לידי קולא אמרינן דאין לו מחשבה, וא"כ השחיטה פסולה ושוב אינו מפגל, ע"כ פיגול זה של הקטן מדרבנן, דמן התורה כיון דהשחיטה פסולה אין כאן פיגול, וי"ל דנ"מ לענין טומאה שאם חישב הקטן מחשבת פיגול מטמא את הידים, ע"כ כוונתו בקיצור:

סימן מג דין בעלי חיים אי נדחין. א) רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ור' יוחנן סבר בעלי חיים נדחין, והלכך שני שבזוג שני יקרב:

ב) ר' יוסי סבר בעלי חיים אין נדחין, דס"ל אצל פסח המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחחיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקרב, ר' יוסי אמר מצוה בראשון, ומוקי לה בגמרא דר' יוסי ס"ל אין בעלי חיים נדחין, מכלל דחכמים דר' יוסי ס"ל דבעלי חיים נדחין:

ג) סתמא דמשנה דיומא ס"ב ע"א באם של שם מח, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, ואידך כדקאי קאי, ופירש"י בקדושתיה קאי, ולא אמרינן ידחה, ש"מ דס"ל בע"ח אינן נדחין, אבל ר' יהודה שם דס"ל מת המשתלח ישפך הדם ס"ל דבע"ח נדחין משו"ה ימות המשתלח:

ד) ר"א ור' שמעון דס"ל (שם ס"ה ע"א) בפר ושעיר של יוה"כ דנאבדו והפרישו אחרים תחתיהן, עו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת ציבור מתה, לא נתבררו דבריהם אם הראשונים או השניים יקרבו, ולא נודע איך פסקו אם בע"ח נדחין או לא, והרמב"ם ז"ל שכתב דין זה והתנה שהראשונים יקרבו, דאזל, לשיטתו דפסק כר' יוסי דמצוה בראשון שיקרב, אבל סברותיהם בעצמם לא גילו לנו:

ה) הגרסא האמיתית בהרמב"ם צ"ל כן, המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים (פ"ד מהלכות ק"פ ה"ד), וטעם הדבר דאף דס"ל להרמב"ם ז"ל דבע"ח אינן נדחין א"כ יקרב הוא עצמו שלמים (וכן הקשה הכ"מ שם, ומשבש הגרסא), משום דנקיבה לפסח הוי דחויה גמורה, דלעולם נקיבה לא חזיא להקרבן שהופרשה לשמו, וכמ"ש התוס' ביומא (ס"ד ע"ב) בד"ה ברייתא, וכן אסברה הלחם משנה בטעמו של הרמב"ם ז"ל:

ו) גר שהפריש קרבן פסח עד שלא נתגייר, ועבד עד שלא נשתחרר יקרב הקרבן שהפריש בעצמו לפסח משום דאין בעלי חיים נדחין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ולכאורה הוי התם דחויה גמורה, דכשהוא עכו"ם או עבד אינו ראוי לפסח כלל, והוי כמו המפריש נקיבה לפסחו דכתבו התוס' דהוי דחויה גמורה, י"ל דשאני הכא הואיל ובידו לתקן ולגייר עצמו אינו דיחוי גמור, ובעבד, מ"מ הוא דבר שאפשר לבוא לאחר זמן דכשישתחרר יהיה חזי, והלכך לא הוי דחויה גמורה, אבל נקיבה לפסח לא חזיא לעולם, וג"כ לא אפשר שתהא לפעמים ראוי, כן אסברה הלח"מ (בפ"ד מהלכות ק"פ) סברת התוס' זבחים (דף י"ח), ועוד נ"ל דבעבד אם יתנו לו מעות ע"י אחר נוכל לפדותו והוי שפיר ראוי:

ז) אבל גרסת הרע"ב והתויו"ט (פסחים פ"ט מ"ז) המפריש נקיבה לפסחו או זכר בן שתי שנים יפלו דמיו לנדבה, פי' נותנים לתיבה שבמקדש ומקריבין בהן עולת נדבה, אף דנקיבה לפסח היא עצמו מומן, הואיל ולא חזיא למילתה, כדפירש"י דקבעיתו ההפרשה, והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו כדמפרש שם התויו"ט:

ח) המפריש נקיבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם, ואף דלא חזיא אלא לדמי, מ"מ הואיל ונחית לה קדושת דמים נחית לה נמי קדושת הגוף להא מילתא דבעינן מום (חמורה פ"ג מ"ד), ופירש בתוי"ט פסחים (פ"ט מ"ז) דכאן לא הו"ל דחויה בידים, דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחוי בידים בין באשם בין בפסח הדין אחד, אלא דהמשנה דפסחים ס"ל דבע"ח נדחין, ובזה שהמעות נופלין לנדבה, זה הוא דחיותה, לכן פסק הרמב"ם גם בפסח יביא בדמיו פסת, דכיון שמביא אח"כ פסח בדמיו אין זה דחויה. והוא ס"ל בע"ח אין נדחין, אבל אם יפלו דמיו לנדבה כגרסת המשנה הו"ל דחויה, דהמשנה בפסחים כמ"ד בע"ת נדחין, והמשנה שבאשם כמ"ד דבע"ח אינן נדחין, ולרש"י בגמ' הפירוש במאי דקאמר הגמרא בע"ח נדחין היינו דזה דלא קרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה ויביא בדמיו שלמים זה הוא דחייתו, לפ"ז הדין להלכה דס"ל דאין בע"ח נדחין, המפריש נקיבה לפסחו הוא עצמו קרב שלמים וכש"כ