גחלי אש קי

אבל יש בהן עוד צד חומרא, כמו דאיתא בזבחים (דף י"ד) והוא, שטבילת אצבע פוסלת בהן ומפגלת בהן, דאיתא שם בגמרא א"ר יהודא בריה דר' חייא שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאות הפנימיות, ועוד איתא התם תני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת, ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת, ומסיק דבחטאות החיצוניות לא פיגל, וחטאות הפנימיות פיגל, וטעם הדבר דהפסוק וטבל לא נאמר בתורה אלא בחטאות הפנימיית אבל בחטאות הנאכלות לא נאמר וטבל אלא ולקח הכהן מדמה באצבעו, ומ"מ צריך טבילת אצבע גם בשאר חטאות, דולקח אאצבע דכתיב בתריה קאי, והחילוק בין "וטבל" ל"לקח" דהיכא דכתיב וטבל המחשבה פוסלת בו בשעת טבילת אצבע, אבל היכא דכתיב ולקח אף שצריך טבילת אצבע אין המחשבה פוסלת בשעת טבילה, כן איתא שם, וכן הוא במל"מ (פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות ה"ט) לא מפגלת אם טבל ע"מ להקטיר אימורין למחר, ולא מתפגלת אם שחט או קיבל ע"מ לטבול אצבעו למחר כן פירש"י ז"ל, ולכאורה נראה מזה כיון דמסיק דבחטאות הפנימיות מפגלת, דג"כ מתפגלת אם שחט או קיבל ע"מ לטבול אצבעו למחר, פיגול הוא לא ירצה, אבל במל"מ (פרק ב' הלכה ג' מהלכות פסולי המוקדשין) מפרש וז"ל ודע דאליבא דכו"ע טבילת אצבע אינה מתפגלת שאם שחט או קיבל או הוליך ע"מ לטבול אצבעו למחר לא חשיב פיגול, משום דלא הוי אכילת אדם ולא אכילת מזבח, וברייתא דנקט ולא מהפגלת כדי נסבה, דליכא מ"ד דפליג עלה, אלא נקטינן לדוגמא בעלמא, כשם שאינה מתפגלת כך אינה מפגלת עכ"ל, והנך רואה דברייתא דקתני טבילת אצבע מפגלת לא קתני כלל ומתפגלת, דזאת ליכא כלל אפי' בחטאות הפנימיות, אכן הברייתא שניה תני לתרווייהו לא מפגלת ולא מתפגלת דקאי על החיצונות, והדין באמת כך הוא וא"ש, וכ"ת דגמירי דבד' עבודות. שייך פיגול בשחיטה, ובקבלה, והולכה, ובזריקה, אבל לא בטבילת אצבע אך נראה דטבילת אצבע בכלל הולכה היא,, ואף דהרמב"ם פסק דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואינה פוסלת, ומ"מ פסק דטבילת אצבע פוסלת, הלא הולכה שלא ברגל היא, ופירש במל"מ (פי"א מה' פסוהמו"ק הל"א) אפילו למ"ד דהולכה שלא ברגל לא שמיה הולכה, מ"מ טבילת אצבע מפגלת, וליקוט לבונה פסולה בזר, וטעמא דמלתא משום דלא סגי בלאו הכי עבודות חשובות הן ומצותם ע"כ כן שצריך ללקט הלבונה ולטבול האצבע, ול"ד להושטת יד לזרוק או להקטיר, דהתם הושטת יד לאו עבודה גופא היא, אלא סופא דהולכה היא, והא דאצטריך בגמרא לומר דמטעם הולכה נגעו בה, וכן בטבילת אצבע מוכיח בגמרא דמטעם הולכה נגעו בה, משום דאנן לא למדנו מן התורה אלא שבד' עבודות נפסל הזבח, וכל עבודה שהיא חשובה דלא סגיא בלא"ה פוסל הזבח ומדמינן לה טפי למאי דדמי ליה עיי"ש שהאריך, וכן הוא למסקנא דגמרא כל שהיא עבודה דלא סגיא בלא"ה עבודה חשובה היא, ומדמינן ליה למאי דדמי טפי אע"פ שאינו דומה לו בכל צד, עכ"ל בקיצור:

ויש לעיין בענין טבילת אצבע בחטאות הפנימיות דמפגל בהן היאך הוא, דהנה אחר ששחטן קיבל את דמן ונותנן למי שהוא ממרס בו, עד שמקטיר הקטורת דיום הכפורים, ובשאר חטאות הפנימיות לא ביום כפור הוליך תיכף הדם עם המזרק להיכל עד הפרוכת, ושם טובל באצבעו ונותן המתנות, כמו דאיתא ברמב"ם במעשה הקרבנות בחטאות חוץ שלוקח הכהן הדם במזרק ומוליכו אצל המזבח, ושם טובל אצבעו, אף כאן כן דמ"ש הוא, דמה בחטאות החיצוניות דשחטן בצפון המזבח קרוב למזבח אינו טובל שם אצבעו אלא מוליבו למזבח, כ"ש בדמים הפנימים איך יטבול אצבעו בעזרה, ונושא הדם באצבעו למרחוק עד אצל הפרוכת הרי יאבד את הדם מן האצבע, ועכצ"ל דמוליך את המזרק לפנים ושם טבל אצבעו, ואיך שייך פיגול בטבילת אצבע, דאם בפנים טבל אצבעו במחשבת פיגול בודאי לא פיגל, דמה בשעת זריקת הדם בפנים דהיה עומד בהיכל ומזה ואמר הריני מזה ע"מ להקטיר אימורין או לשפוך שירים למחר אינו פיגול, דלמדנו זאת משלמים שצריך שתהיה מחשבתו בחוץ ואיך יהיה טבילת אצבע דלא חשיבא יותר מהולכה מפגל בזה בפנים, ועכצ"ל שטבל בחוץ שלא כדין וחשב שם מחשבת פיגול, נתפגל הזבח, ואף דבודאי תיכף לטבילה צריך להזות בלא הפסקה, וגדולה מזו כתב החכם צבי דאפילו נתחלפו דמים בדמים לא יוכל להפסיק לשאול או להראות לאחיו הכהנים שיכירו לו, אלא מוטב שיתן שני פעמים, מלהפסיק, אף כאן ודאי אסור לו להפסיק, מ"מ אם אירע שטבל בחוץ ופגל נתפגל הזבח בזה, כנ"ל אף שלא פירשו לנו רבותינו בזה כלום, ומסתימת דבריהם נראה לכאורה שדוקא בהזיה לא פיגל בפנים, אבל בשאר עבודות לא, אבל נראה כמו שכתבתי, כשם שאין פיגול בפנים בהזיה אף בהולכה ובטבילת אצבע ג"כ הדין כן דמ"ש, כנ"ל ברור בעזה"י ג) הא דאין מחשבין אלא על דבר שדרכו לאכול או להקטיר, אבל אם חישב על דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר לא פיגל, לא תימא שאינו פיגול בלבד אלא גם הזבח כשר, וכתב הרמב"ם (בפי"ד מה' פסולי המוקדשין הלכה ח') וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים בחוץ או למחר, הרי אלו כשרים עכ"ל, דהו"ל מחשב לאכול דבר שדרכו לשרוף ואין כאן מחשבה כלל, וכן בפרה אדומה ששחטה על מנת לאכול מבשרה כשרה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח, ותמה ע"ז המל"מ שם למה צריך לטעם זה, הלא בכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות, וכן תמה בתויו"ט משם הר' וואלף וורמייזא, ותירץ בתויו"ט ולי נראה דל"ק דה"ק דבפרה אין שום צד וסברא לפסול במחשבת לאכול, ואפילו לחכמים דפוסלת בשאר מחשבות כגון שמחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר כפי שפירש שם בתוס' חדשים, אפ"ה בפרה אין פוסלת שום מחשבה לאכול, דבדידה לא נאמר ריח ניתוח עכ"ל:

ד) בכל החטאות פוסל שלא לשמו ואפילו בחטאות הפנימיות, כמו שפירש הר' חיים בתוס' זבחים (מ"ה ע"ב) בכ"ג ביוה"כ יוכיח, דמוקי האי פיגול בשלא לשמו, ועד כאן מיאנו התוס' בזה הפירוש משום דשלא לשמו לא קרי פיגול, אבל בהדין הזה מודים דבין בחטאת יחיד ובין בחטאת צבור פסול שלא לשמו, ודלא כהרע"ב בפ"א דזבחים מ"א דכתב אבל קרבנות צבור שנשתטו שלא לשמן עלו לציבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראוין לו, דליתא כמו שתמה בזה שםם הגאון רעק"א זצ"ל, וז"ל ותמיה לי על הרע"ב