גחלי אש ק

ס"ל דוקא שהגיע לצוק ממש ולא מקודם, ואין הלכה כר' יהודה, אלא צריך דוקא שיגיע השעיר לצוק, ולא מקודם, ותמיהני דהרמב"ם בעבודה כתב כיון שהגיע השעיר למדבר, הלא בכאן בפירוש המשנה כתב דר' יהודה סבר משהגיע שעיר למדבר נעשה מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק, ולפיכך משערין שיעור כדי שיגיע לבית חורון שהוא במדבר בלבד ואינו הלכה, ואף כי לשנא דמשנה נקיט ות"ק נמי הכי קאמר, מ"מ כיון שנ"מ טובא לדינא דרכו של פוסק לפרש ולא לסתום, וצ"ע שלא העירו בזה נושאי כליו, והרמב"ם גרם לבית חירון ובמשנה איתא לבית חדודו, וכפי דתנינא לעיל דמירושלים עד הצוק י"ב מילין, ולשיעור ר' יהודה הוא ג' מילין, א"כ החילוק בט' מילין, ושיעור מיל הוא כפי אשר הסכים התוי"ט לבית יוסף סימן קכ"ג הוא ח"י רגעים (מינוטין) ולשיעור ר' יהודה צריך למנות ארבעה וחמשים רגעים ולשיעור ת"ק הוא שלש שעות וששה ושלשים רגעים, א"כ החילוק גדול וכל כה"ג הו"ל לאודועי, מ"מ לדברי כולן לא היה צריך לחכות עד דחיפתו לצוק, אלא למר עד שהגיע למדבר כבר נעשה מצותו, ולמר כיון שהגיע לצוק. ונ"ל משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולר' יהודה כיון דכתיב בתורה המדברה, כיון שהגיע למדבר נתקן המצוה, ולת"ק עד עיקר שילוחו לעזאזל כלומר לצוק כנ"ל, וכן ר' ישמעאל ס"ל ג"כ במשנה כיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין הרי קודם דחייתו לצוק היה מלבין, ור"א בן הקפר בגמ' (יומא ס"ז) ס"ל שהיה קושר לשון של זהורית על פתח האולם, מ"מ כיון שהגיע השעיר למדבר היה מלבין ג"כ קודם דחיפתו לצוק ונעשה מצותו קרינא ביה, אבל כפי שנראה מן הגמ' דלא היה מלבין אלא עם דחיפתו לצוק, ואנן קיי"ל כת"ק דהכ"ג אינו קורא, וכן אינן שורפין פר ושעיר הנשרפים עד שהגיע לצוק כנ"ל:

וכפי שקיי"ל כדאמרן, ולפי חשבון שחשבנו לעיל היה צריך הכ"ג להמתין יותר מג' שעות וששה ושלשים מינועין, כ"ש לפי מה דקיי"ל דשיעור מיל הוא כ"ד מינוטין דראוי להחמיר בשל תורה, ואסור לו להתחיל בעבודה אחרת לערך ג' שעות אשר המתין, וצריך להבין דהלא כל הלילה היו מתעסקין עמו של תחטפנו שינה שמא יראה קרי, ואף דבכל מקום נקרא בתורה מקרה לילה, פירש"י בחומש דבר הכתיב בהוה, ובודאי ה"ה מקרה יום ועדיין עליו לעבוד הרבה ולכנוס לפני ולפנים להוצאת כף ומחתה, א"כ למה לא נזכר במשנה שיהיה קורא בכתובים ושיהיו מתעסקין עמו מפני טורח העבודה הגדולה שעליו שלא יישן, וי"ל דבלילה שהכל ישנים ואם הוא אחד יהיה ער שכיח היא שתחטפנו שינה, לכן היו נעורין בלילה בשבילו הרבה אנשים שישמע כ"ג קול ההברה, אבל ביום דבלא"ה הכל נעורין ושומרים את פעמיו וקול רגליו לא חיישו להכי, ובודאי הכ"ג בעצמו שהיה גדול בתורה רמי על נפשיה לעסוק בתורה בעצמו שלא תחטפנו שינה כנ"ל:

ד) בא לו כ"ג לקרות ואיתא בתלמוד ירושלמי הובא במאירי, בכל אתר אתמר הולכין אצל התורה, וכאן בכ"ג ובמלך מוליכין התורה אצלן, אלא על ידי שהם גדולים בתורה, התורה מתעלה בהם, והיה קורא בעזרת נשים כדאיתא בגמ' דעד עתה היה יושב ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא לאו ש"מ דבעזרת נשים היה קורא, אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו, וכתב הריטב"א וכן בתוס' ישנים דדוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בבגדי זהב אלא לצורך עבודה, שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקידוש, ואין טבילה וקידוש אלא לעבודה חשובה, וקריאת הפרשה אינה עבודה עכ"ל הריטב"א ז"ל, ואי משום הא לא אריא דתיפוק ליה דתיכף אחר הקריאה הלא ילבוש בגדי זהב לאילו ולאיל העם, אבל משום כלאים שלא לצורך דעושה עבודה שמותרת בבגדי בוץ לא איכפת לו, משמע מכאן דס"ל להריטב"א ז"ל כהראב"ד דכלאים בבגדי כהונה הותר אף שלא לצורך עבודה, וכבר בארתי דאצל כ"ג גם הרמב"ם מודה, אבל בירושלמי בפירקין איתא אם רצה קורא בבגדי זהב, אם רצה קורא בבגדי בוץ, באצטלית לבנה משלו פירש"י אצטלית חלוק, והתוס' ישנים פירשו כמו סדין להתעטף בה, מ"מ איך שיהא הפשט אינה בגדי כהונה, ורבותיו של רש"י בפ' אמר להם הממונה פירשו שהוא בגדי כהונה שנותן משלו למקדש לבגדי כהונה, והקשה רש"י ע"ז מדלא קתני בה ובלבד שימסרנה לצבור, אלא ודאי לפי שאין קריאת הפרשה עבודה מותר לו לקרות בלא בגדי כהונה, ומ"מ אם קורא בבגדי כהונה ש"ד דמותר לו ליהנות מהן כדאמרינן בגמרא, והמאירי פירש דלאו דוקא בגד לבן שאינה מבגדי כהונה, כלומר דלא צריך דוקא בגדי כהונה לזה אלא שדבר בהוה שמנהג זקנים ואנשים של צורה להיות בגדיהם לבנים ביום הכפורים עכ"ל:

ה) בסוטה (פ"ז מ"ז) אמרינן דקריאת כ"ג בלשון הקודש דוקא, וקרי ליה ברכת כ"ג, ומשמע ודאי דהפרשה גופא פשיטא דבלה"ק נאמרה, אלא אפילו הברכות דלפניהן ולאחריהן ג"כ בלשון הקודש אבל בתוי"ט פירש שדוקא הפרשה בלה"ק, אבל הברכות נאמרים בכל לשון, ונסתייע מדברי הרמב"ם, אבל כתב דלהפרשה לא צריכינן קרא דפשיטא דקורא מתוך הספר דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ובספר תורה בלה"ק היא כתובה, ובתוס' חדשים כתב דמנ"ל על פרשת בעשור שבחומש הפקודים שהוא קורא על פה מנלן דבלה"ק נקראת, תדע דאצטריך שמע לרבנן בק"ש שלא תאמר והיו כו', ש"מ דאי לא כתיב והיו הוי נאמרה בכל לשון אף דאיתא בתורה משום דנאמרה על פה עכ"ל, אבל בפרשת המלך גם הברכות יהיו דוקא בלשה"ק (ועיין תוי"ט פ"ז מ"ח דסוטה) ברכת כה"ג כיצד, חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכ"ג, וכ"ג עומד ומקבל וקורא עומד אחרי מות, ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ומכאן ליכא למידק דחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב דכולן משום כבודו של כ"ג להראות שיש שררות הרבה למטה ממנו כן כתב הרע"ב, ולשון רש"י בסוטה הוא משום יקרא דכ"ג הוא שמראין מעלותיו מעלה למעלה ממעלה, ועד עתה היה יושב, ופירש בתוי"ט הטעם למה ישב עד עתה אי משום יקרא דכ"ג שלא יהיה עומד כל כך זמן רב בלא עבודה מתחלת שלות השעיר עד הגיעו למקומו, א"נ משום חולשא דכ"ג עכ"ל, ונ"ל דלאו דוקא כשעומד בשעה שהסגן נותן לו