אבן שהם סח

דרוש י"א לט' באב

נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו אתה ה' לעולה תשב כסאך לדור ודור. הנה הספיקות אשר נופלים במקראי קודש אלה רבו א' תיבת נא היא מיותר ואין לו שחר והכי הוי לי' למימר אוי לנו כי חטאנו. ב' למה משני בלישני' פעם אומר זה ופעם אומר אלה ומה בין תיבת זה לתיבת אלה ושארי דקדוקים וקושיות

ונלע"ד לבאר כיד ה' הטובה עלי דהנה ידוע שכל הדאגה שעלינו כל ראש לחלי וכל לבב דוי הם על שני דברים הרעים א' שבעינינו אנו רואים תמיד מינייהו מלכי ומינייהו איפרכי ומינייהו דוכסי וכל האומות יושבים שקיטים ושלוים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואנו ב"י דווים וסחופים אלו הן הלוקין אשר בה' הדביקים כמאמר הכתוב כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטנינו ואין לנו לא מלך ולא שר ולא שופט כספינתא בלא קרבניטא אין לנו מנהל ולא מחזיק בידינו כמאמר הספדן ישבתי איך בדד לארץ ונפשי לעפר שחה זה קרוב לשני אלפים ועדיין עת הקץ לא הגיעה איך אשת נעורים היא גרושה. מאז הייתי על לבך חרושה. ועתה המלכת אשת זנונים. גודל כאבי כל עת אזכרה. איכה שפחה תירש גבירה. כלום יש הנאה מבשר חמורים. כי תשכח אהבת אשת נעורים והיא עתה מתגברת. והרפתקאות וצרות צרורות מתעוררות. זאת ועוד אחרת גזירה לגזירה גזירה המופנית מב' צדדים דכ"ז שבה"מ קיים לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו כי תיכף ומיד היה מתכפר בקרבנות כי תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שבלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות שביום ושארי קרבנות משא"כ עכשיו אין לנו זבח ונסכים לא כהן ולא מזבח שיכפר בעדינו ואין לנו על מי להשען אלא שיח שפתותינו במקום קרבנותינו ואף גם זה הוא תלוי ועומד בספק אם עולה למעלה לרצון כי כבר נאמר סכות בענן מעבור תפלה כי מיום שנחרב בה"מ מחיצה של ברזל מפסקת בינינו לאבינו שבשמים יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה כולו האי ואולי והנה הנפקא מיני' בין ב' הדאגות הוא זה דהדאגה ראשונה הוא דאגת עה"ז כנ"ל ודאגה ב' הוא דאגת עה"ב והנה כל חמדת ותענוגי הזמן הוא דבר הנראה לעינים כמש"ה וכי תאוה הוא לעינים וחמדת עה"ב עין לא ראתה רק הוא תלוי בהשגת הלב וכעין זה פירשו המפרשי' על מארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה ר"ל צריך שיתן עיניו הוא רמז על חמדת ותאוות עה"ז שרואה בעיניו צריך ליתן הדבר הזאת למטה ר"ל שיסתכל במי שהוא למטה ממדריגותו ויהיה מחזיק א"ע לעשיר נגד חבירו העני ממנו ואו אל יקנא לשום אדם בעולם. ולבו הוא רמז אל עה"ב שאין אנו רואין בחוש הראות הגשמיות רק בראית הלב השכליות צריך שיתן למעלה ר"ל שיסתכל במי שהוא למעלה ממדריגתו שיראה מי שהוא צדיק וחסיד ממנו ויקנא על זה כמו שארז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב ואל תסתכל בעבודת הבורא במי שהוא פחות ממך בעבודת הבורא ותאמר די לך בכך רק תסתכל במי שהוא למעלה ממך וק"ל. ועפ"ז אמרתי לפרש מסורה קטנה וכי הוא זה לעינים ד' ב' בקמץ וב' בפתח וסי' כי תאוה הוא לעינים וכעשן לעינים בקמץ כי האדם יראה לעינים ומתק האור לעינים בפתח ונלע"ד ע"פ מ"ש רז"ל בב"ב אר"ח כל מי שעיניו צרות בעה"ז בח"ח מתמלאות עיניו עשן לעה"ב וז"ש המסורה כי תאוה הוא לעינים ר"ל שמתאווה בתאוות הממון וחמדת הזמן וגם הוא קמצן וזהו שרמז בנקודת קמץ ר"ל שידו קמוצה ואז יהיה לו כעשן לעינים והטעם הוא מפני שידו קמוצה וזהו שרמז ג"כ בנקודת קמץ משא"כ כי האדם יראה לעינים ר"ל שהולך אחר תאות ראות עיניו בתענוגי הזמן אך ורק שידו פתוחה לעני ואביון וזהו רמז בנקודת פתח כלומר שידו פתוחה לעני ואביון ואז יהיה מתק האור לעינים והטעם הוא משום שידו פתוחה לעני ואביון ולכן מנקד ג"כ בפתח לרמז כנ"ל וק"ל והנה ידוע דתיבת זה מורה על הקדושה כמו זה אלי ואנוהו ואלה מורה על הסט"א והטומאה כמו אלה אלקיך ישראל ועיין בזוהר פ' פקודי דף רל"ו ע"ב ובפ' ויחי דף רכ"ח ע"א מזה הענין באריכות ונלע"ד טעם הדבר דידוע דהקדושה הוא אחדות והראי' ע"ז שבעים נפש משא"כ הטומאה והראי' עי"ז בעשו כתיב שש נפשות והנה תיבת זה מורה על אחדות וכ"מ שמדבר בלשון יחיד אומר זה כמש"ה זה הדבר ותיבת אלה מורה על דברים רבים וכ"מ שמדבר בלשון רבים אומר אלה כמש"ה אלה הדברים ולכן כ"מ שמדבר מסטרא דקדושה אומר זה לשון יחיד מורה על אחדות משא"כ כשמדבר מסטרא דמסאבא אומר אלה לשון רבים להורות על מקום הפירוד כידוע לי"ח שהסטרא דקדושה נקרא רשות היחיד וס"א נקרא רשות הרבים והא"ש דברי הקינה הנ"ל